ואני בעיניהם ראיתי איזה אור

בשתיים בלילה, כשאני יוצא עם יעקב לסיבוב ברחבי העיר, הוא כבר די שיכור. שלוש כוסות מלאות עד החצי בוודקה פרפקט, מעל זה XL או סתם מיץ תפוזים קריסטל. "עכשיו, איך אומרים, נכנס יין יצא סוד", הוא אומר לי. "אני רואה איך אתה מסתכל על השכונה וחושב שאין פה מה שקיווית, ואני מתבאס".

הוא צודק. אני לא אומר לו את זה, אבל הוא צודק. לא שאני יודע למה ציפיתי. אולי למה שהוא תיאר לי קודם, כשאמר שאפילו ראש העיר לא יודע מה השם של השכונה שלו, ושכולם מתייחסים אליה כהארלם. שכונה שמלאה באנשים כל כך שבורים, שהדיכאון רק עובר לידם מרוב שאין מקום על הכתפיים שלהם. שכונה שתמיד היו בה בעיות ביוב, ואף אחד אף פעם לא תיקן. שכונה שהיא Hood. אבל כשאנחנו עוברים בשכונות של קריית גת, הן די נקיות.

זול לגור בקריית גת. בגלל זה שמו בה אתיופים חסרי כסף: לא כי היא מסריחה, כי היא קריית גת. העיר הזאת שאינטל פתחה לידה מפעל והציעה מגורים חינם לכל מי שיעבור אליה, וכולם העדיפו להישאר בתל אביב. ובכל זאת, אני כל כך רוצה למצוא משהו שירגיש יותר כמו פרק של "הסמויה" מאשר שיר של דודו טסה. רק שאין.

צילומים: יוראי ליברמן

שש שעות לפני כן, כשהסתובבנו ברגל ממקום למקום - כי עדיף ככה בלי רכב, כי אז אנשים ייסעו שיכורים - הרגשתי קצת בויז־אין־דה־הוד. יעקב מקדימה, שניים מאחוריו, מדברים על השכונה. מאחד החלונות שומעים את "באנו מהרחוב", השיר של יעקב והלהקה שלו, KGC. יש אלמנט, אבל אולי רק בגלל שאני ממש רוצה אותו. ו־KGC עוד יחסית הארד קור, כי לפחות יש להם שכונה. ג'רמי קול חבש, ראפר אחר, בא מאשקלון וגר היום בפתח תקווה. אמנם לא עיר חגיגה, אבל בטח לא עיירת פיתוח. קלקידן, הראפר השלישי שפגשתי, הוא בכלל מיבנה - עיר שהפיתוח המרכזי שלה הוא גרעין ובחורים לבנים שגם עושים ראפ, אבל יותר בכיוון של בנות ומסיבה. כשאמרתי לו שאני רוצה להסתובב איתו בשכונה, הוא אמר שאין בשביל מה: הוא לא גר במקום שיגרום להבין מאיפה באים השירים. בקיצור, מתברר שאתיופים לא צריכים שכונה בשביל להרגיש בגטו. הם בגטו בכל מקום.

"זה לא משנה מה אני חושב", אני עונה ליעקב בלילה ההוא. "החשוב הוא איך אתה מרגיש. ואתה מרגיש שונה". הוא מסכים איתי.

לאתיופים מהדור של יעקב נמאס להיות חמודים. נמאס להם לאכול את החרא שאכלו ההורים שלהם, שחיו בכפרים ושמעו כל החיים על ציון שמצופה זהב, ואז באו הנה ונישקו את האדמה. משכנתה, מגורים בגטו, 12 איש בדירה אחת, אפליה בעבודה, תרומות דם שלא מתקבלות, מחלות, נישואים שלא מוכרים בישראל כי האורתודוקסים לא מחזיקים מהרבנים של העדה - כל זה לא שינה להם. הם ישבו בשקט וקיוו שלפחות יכבדו את הנישואים שלהם. ואז נולד פה הדור הראשון. דור שראה את אתיופיה בתמונות וזה הספיק לו. דור שיודע עברית הרבה יותר טוב מאמהרית, והחליט לפתוח את הפה. בראפ.

על פי פוג'י

כשמקלידים "ראפ" ביו־טיוב עולה כמות די נאה של אתיופים. הבחירה שלי במי לראיין היתה סובייקטיבית לגמרי: אלה שנהניתי לשמוע ושהאמירה שלהם הכי עניינה אותי. יש הרבה ששרים שירי סאבלימינל ("אל תרד לפשע. מי שלא חושב, יורה"), מין פזמוני חינוך כאלה. קלקידן, למשל, שר על בחור שכל רגע יתחיל לשדוד פיצוציות ומבקש בפזמון: "אל תשפוט פן תישפט". הוא לא מבקש מהבחור "אל תעשה את זה"; הוא מפנה את האצבע לחברה. את האנשים האלה רציתי לפגוש. את הכועסים. אלה שאומרים שמסריח להם, שקוראים לאתיופים להתאחד ולדרוש - ולנו, הישראלים הלבנים, להקשיב. ולדעת, ולהתעורר לפני שהדיבורים יהפכו לסטטיסטיקות שאחר כך נצקצק בלשון עליהן, או נכתוב איזה טוקבק "אתיופים מסריחים, חבל שבכלל הביאו אתכם לארץ".

KGC היא הלהקה הראשונה שתפסה אותי. השיר הראשון ששמעתי אומר "באנו מהרחוב, יודעים שבחיים לא הכל טוב, מהמעט טוב שבעולם נשאר, KGC מביאים לכם כמה שאפשר". הנה ככה, בארבע שורות, אפשר לסכם את כל המחאה של האתיופים. יש פה הרבה חרא, זה לא מה שההורים שלנו חלמו, אנחנו יודעים את זה למרות שלא נותנים לנו להגיד את זה ברדיו, אבל בואו נעמוד יחד ונאמין שיהיה יותר טוב.

הנה דוגמה מהשטח. הלהקה, ובכלל בני הנוער בקריית גת, חייבים המון למועדון נוער שהקימה עמותת "פידל" - שזה "אל"ף בי"ת" באמהרית, ובאופן מקרי גם שם די טוב למקום שרוצה לעשות איזה שינוי. המועדון פתוח כל יום אחר הצהריים. יש שם כדורגל שולחן, טלוויזיה, מטבחון, חדר מחשבים ענק וסטודיו להקלטות בגודל

 שולחן האוכל שלכם. יש שם מיקרופון, מחשב שמחובר לרמקולים והמון כבלים על הרצפה. דווקא לא ציוד הקלטה רע, בהתחשב בזה שהכל תרומות. את הבידוד עשה אשר, חלק מהחבר'ה האתיופים שבאים לשיר שם. בחדר הזה נפגשים KGC כל יום, יחד עם עוד המון אתיופים אחרים ורוסי אחד, וכמעט כל יום מקליטים קטע לפחות בנאדם או שניים. החדרון הזה הוא המקום לשחרר. כמו שאומר מרבטו, המדריך האחראי מטעם העמותה: "הם מקללים בשירים ומדברים על אלכוהול וסמים וזין על המשטרה, ואלה דברים שלעמותה היה קשה איתם בהתחלה. אבל הבנו שעדיף שהם יוציאו את זה פה על המיקרופון מאשר יעשו בלגן בחוץ". והוא יודע מה הוא אומר. באזי בי, עוד חבר ב־KGC, הוא רק בן 19 וכבר בילה שנה וחצי מהחיים שלו במוסד לעבריינים צעירים על תקיפת שוטר. הוא בעצמו מודה שבנקודה מסוימת זה היה או להמשיך עם הבלגנים או לתת במיקרופון. הוא בחר במיקרופון, והוא לא היחיד.

אלמלא המועדון הזה, שנסגר בעשר בלילה, בני הנוער היו מבלים בפארקים לא רק מאז עד הבוקר, אלא כל רגע אחרי בית ספר וכנראה גם בזמן בית ספר. ועם כל זה, העירייה רצתה לסגור להם את המקום ולהקים כולל. ניסו לשכנע את הנוער שהם צריכים לחשוב על עוד אנשים. שהמועדון שלהם מספק בעיקר אתיופים, רק שהשכונה מורכבת מעוד עדות, ומדתיים שצריכים את המקום. כל העסק הריח ממקורבים שירוויחו או סתם מהזלזול הרגיל בעדה, אבל כשמקום שייך לעירייה ומחליפים לך צילינדרים בדלתות כדי שלא תוכל להיכנס יותר, באמת שאין הרבה מה לעשות. אתיופים גם ככה מקבלים כל מה שמפילים עליהם.

אבל לא אתיופים מהדור של יעקב. אז הם עשו הפגנות, התקשרו לעיתונים, הביאו את ערוץ 1, ובסוף ראש העיר ישב איתם לשיחה. לא שיחה של קללות ועצבים: שיחה שבה הם הסבירו לו למה המקום הזה חשוב, כמה הרבה הוא נותן להם. בסופה קם ראש העיר ונתן להם את המפתחות החדשים. כבר אמרתי, לא חמודים יותר.

אני פוגש אותם בסטודיו הקטן הזה, ודי מהר מתייג אותם כסוג של פוג'יז: ישראל אלאמו הוא הלוריין היל, אחראי לסאונד שהם קוראים לו היפ־הופי, ביטים של היפ הופ עם נגיעות של מוזיקה אתיופית. נשמע מגניב. באזי הוא פראז, עם כל העצבים. יש לו שיר שאומר I'm gonna fuck you all. המילה בן זונה חוזרת שם הרבה. "אני שר על מה שעברתי כדי שאנשים אחרים לא יעברו את זה", הוא אומר. יעקב, אבשה ג'י, הוא וויקלף. ממנו תבוא המהפכה. הוא לומד מילים גבוהות כדי להוכיח שאתיופים זה לא מה שחושבים. כשהוא משתמש במילה "אוליגרך", אלאמו לא מבין מה הוא רוצה. אבל יעקב מתעקש. "זה אפקט פימליון", הוא אומר. "אתם מצפים ממני למשהו אחד, ואני דווקא אוכיח ההפך". אוקיי, אז אומרים פיגמליון. אבל תנו לו עוד כמה שנים והוא יהיה הנשיא. ייבחר בשישי, יירצח בשבת, ייקבר בראשון.

מילת ה־א'

ב"באנו מהרחוב" של KGC יש קטע שהולך ככה: "עדיין חולם על רכוש/ ועל היום שכל האתיופים יתאספו לכיבוש/ אגרוף יותר חזק מכל אצבע בנפרד/ אתיופי תן לי לשמוע אותך צועק גאווה שחורה לעד". הקטע הזה לקוח מהרעיון המרכזי של הפנתרים השחורים המקוריים - לא אלה שקמו בארץ בשנות ה־70, למרות שגם הם רול־מודל. יעקב עשה את שיעורי הבית שלו. הוא גם זה שהכניס לשירים שלהם את המילה אבשה, "אתיופי" באמהרית. זאת הגירסה שלהם ל"ניגר" של טופאק, שהחיבור אליו ברור להם לגמרי. כשהוא שר על לשבת בשכונה, לשתות ג'ין ולמות משעמום, זה בדיוק כמו בקריית גת. רק תחליפו ג'ין בוודקה, ותקבלו את החיים שלהם.

"אנחנו לא באמת מצפים להצליח פה", אומר יעקב. "אין הרבה סיכוי שמישהו בישראל ירצה לשמוע איך המצב באמת. אבל לקהילה שלנו טוב לשמוע שאנחנו אומרים שחרא, ובגלל זה אנחנו אומרים אתיופי ואבשה. אנחנו פונים ישירות אליהם". ויש תוצאות: גם בלי דיסק, השירים שלהם מגיעים לכל מקום. לא מזמן הם פגשו מישהו בצפת שהראה להם שב־MP שלו הוא מחזיק את כל השירים שלהם.

החיבור השני לטופאק בא מהצבע. אנחנו רואים שחור מצליח, נוסע במרצדס, ואנחנו רוצים גם. מה שכן, החיבור נעצר לפני היריות. כי כבוד יש. כל השירים מלאים בכבוד לקריית גת. מקווים שאם הם יגידו הרבה פעמים כבוד, אז אולי בסוף אנשים ירגישו כבוד. כולם רוצים להישאר לגור כאן. אולי יעברו לשנה לעיר החטאים, אבל אז יחזרו. גם כשיוצאים יש הרבה פעמים מכות בין קריית גת לערים אחרות. זה לא עניין של שכונות, זה ערים. מישהו מעיר אחרת דוחף מישהו בכתף - ולרוב זה מתחיל משטות כמו דחיפה בכתף - ישר יקפצו עליו הקריית־גתים. ובכל זאת ישראל נמצאת עדיין שני צעדים מאחורי אמריקה. אז גם אם לפעמים יש דקירות, יריות לא ממש. וטוב שככה, אומר אלאמו, ויעקב מביא שורה משיר אחר שלהם, "זאתי השכונה": "עוד אבשה אכול סרטים יושב לי בבלוק/ היה מתפוצץ על העולם אם היה לו את הגלוק".

כמו שלפוג'יז יש "רפיוג'י אול סטארס", ל־KGC יש את שאר העיר. חוץ מהשלושה שהם הגרעין, כל החבר'ה מהשכונה ומהשכונות ליד באים לסטודיו ומקליטים. ביניהם אפילו רוסי אחד, כאמור, כי בשבילם אין משמעות לצבע. אמנם לישראלים המקוריים הם קוראים לבנים - "נצ'ים" באמהרית - אבל זה לא בגלל שהם רואים אותנו כשונים, אלא בגלל שאנחנו גורמים להם להרגיש שונים. אלאמו נותן דוגמה: "הלכתי ברחוב. בדיוק חזרתי מחברה שלי, אז כולי שמח, שורק. פתאום עברתי ליד אישה מבוגרת, לבנה, ישראלית. איך שאני עובר היא תפסה את התיק שלה והחזיקה קרוב לגוף".

כולם מהנהנים. רובם בכלל לא מרגישים ישראלים. יהודים כן, ישראלים לא. לא שומעים מוזיקה ישראלית, לא מתאימים לאף מערכת. אלאמו נפקד מהצבא, יעקב הולך רק כדי לקבל זכויות שמגיעות לו. לא חש צורך לתרום למדינה. לקהילה שלו כן, למי שצריך עזרה כן. עשה שנת שירות בחדרה, לימד ילדים בקהילה אנגלית. "אנחנו כולנו נפקדים פה", קובע יעקב. "לא שייכים. זה כמו מערכון שהיה בתוכנית של דייב שאפל: דייב מדבר על זה שלפעמים קולטים גזענות אמיתית, גלויה, וזה כל כך מתוק. פתאום אתה קולט שאתה לא פרנואיד. שאתה לא סתם חושב שיש גזענות".

אבל אולי באמת הרבה אתיופים גונבים תיקים ובגלל זה אנשים פוחדים, אני מקשה. כולם ישר מתגוננים, כי מה, אם אתיופי אחד עושה משהו אז זה אומר שגם אני? יעקב לוקח רגע ועונה לי: "יכול להיות. זה עוד פעם אפקט פימליון. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת. הבעיה זה מה עושים עם זה עכשיו". בנקודה הזאת אני לא יכול שלא לתהות: על מה כל הסרטים? למה לא להרגיש שייכים למערכת ולמה להתפוצץ עם הגלוק? בגלל אישה אחת שהחזיקה תיק קרוב לגוף? בגלל שיש מושחתים בעירייה?

אני נשאר איתם ללילה של על האש וים וודקה, חוגג איתם יום הולדת 19 לבאזי בי. את הקודם הוא חגג במוסד, אז היום רוצים לעשות מסיבה גדולה. קנו המון כנפיים, שני ליטר וודקה פרפקט, שני וודקה אימפריאל, המון מיצים. אולי יבואו בחורות שיתלהבו מזה ש־KGC יושבים שם. בסוף לא באו בחורות, אבל היה סבבה. הרבה אנשים, דיבורים על החשיבות שבשמירת המסורת האתיופית, סיבוב בעיר. את העל האש הם עושים בפארק מול הקניון, רחוק מכל שכונת מגורים, כדי שהמשטרה לא תבוא להעיף אותם. כמעט לכולם היתה היתקלות עם המשטרה. אומרים שהשוטרים תמיד מגיעים, מציקים. פעם אחת הם התפוצצו על שוטר שהציק יותר מדי. על זה באזי היה במוסד, ואלאמו היה במעצר בית. אז הם כתבו את השיר הראשון שלהם.

במהלך הלילה מגיעה ניידת משטרה. עוצרת, מסתכלת, לא עושה כלום. פעמיים כמעט יש מכות. פעם אחת על סיגריות שנגמרו, פעם שנייה מישהו צחק על הכנפיים שהכינו ואכל אותן בכל זאת. בשלב מסוים אומר לי יעקב שכולם התלהבו מזה שאני שם. רצו לספר לי על מה זה להיות אתיופי. אבל אף אחד לא ממש בא, אני אומר לו. "מה לעשות", הוא מפטיר, "אתיופים".

חייל של שוקולד

ג'רמי קול חבש - "קוּל" זה גאה ו"חבש" זה אתיופי - הוא הראפר הכי מפורסם באשקלון, ובקהילה בכלל. לא מזמן שודר סרט שלו ושל הבמאית ניצה גונן על המצב של בני נוער יוצאי אתיופיה, שבו ג'רמי מנסה לחזק להם את התדמית על ידי חיבור עם המסורת האתיופית ועם המסע שעשו כדי להגיע לכאן. אחרי הסרט ראיינו אותו בכמה עיתונים, אפילו מסי.אן.אן באו. אם אתם תוהים איך לא שמעתם על הסרט, זה אולי כי הרצועה המרגשת של סרטי תעודה ב־11 ורבע בלילה בערוץ 2 היא לא משבצת השידור המועדפת עליכם.

ג'רמי עלה לארץ בגיל שמונה. המשפחה שלו היתה עשירה בטירוף באתיופיה; אבא שלו היה רופא מצליח שעלה הנה לחפש את המלאכים שעולים ויורדים בסולם. כשהגיעו, ג'רמי היה זה שחיפש מלאך שיעזור להם. הלך לעבוד בגיל 15 כדי לפרנס. את השיר הראשון שלו הוא כתב על העלייה, על עבדות שנייה בישראל. כתב אותו עם סאבלימינל. התחילו יחד, רק איפה הוא ואיפה סאבלימינל.

איש מצחיק ג'רמי. בלוק שלו ובדיבור הוא בכיף יכול להיות דוד של אלאמו, נניח, אבל לפגישה איתי הוא מגיע בבגדי ראפ. בדיוק בדרך להקליט שיר על סלאסי, מלך הראסטפארים. הוא מלמד אותי שהראפ בכלל התחיל באתיופיה כ"צוקארה", אנשים שהיו במלחמה ושרו על קרבות וגבורה. כשהיו קטנים, אחיו היה כל הזמן מסתובב בבית ושר לו שירי כבוד כאלה. אבל בשירים של ג'רמי אין כבוד. לא בגלל שאין לו כבוד לפתח תקווה, או לאשקלון, העיר הראשונה שאליה הגיעו - שתיהן פינות חמד, ממש כמו יבנה וקריית גת - אלא כי הוא התבגר, וגם חשוב לו להיות אמיתי. הוא לא ישיר על בחורות ומכוניות, כי אין לו. בכלל, ג'רמי לא בעד טופאק. הוא אוהב את העקשנות שלו ואת זה שהוא לא ויתר על החלומות שלו, אבל לא את זה שהיה לו פיצול אישיות עם הסמים והעצבים.  

המודל של ג'רמי הוא בכלל מייקל ג'קסון, אבל בראפ הכי קל לדבר ולהגיד דברים. לספר על אלכוהול ולחץ חברתי, דברים שהם חלק מהעדה. הוא מודה שלראות שחורים בטלוויזיה עושים את זה בגדול זה מגרה, ואתה אומר לעצמך שבארץ לא תצליח, אז בוא ננסה לעשות מה שהם עושים. אבל בגלל שהוא לא לבן, גם זה לא מצליח. הוא מספר שרצו להחתים אותו בתנאי שיוכלו לגעת לו בשירים, והוא לא הסכים. המוזיקה היא הפסיכולוג שלו. אם זה הגזענות, האפליות, הוא מוציא את העצבים שלו שם. פעם הוא היה יותר עצבני, היום יותר חינוכי. פונה לקהילה. עבר מסע, הוא אומר, והמסע הזה לימד אותו שצריך להיות לו אכפת מאנשים. אכפת מ־160 אלף אתיופים שלא שייכים לחברה. "אני מכיר המון אתיופים שלומדים משחק", הוא נותן לי דוגמה. "כמה מהם באמת מופיעים בטלוויזיה? כמה אתיופים מוציאים אלבום? או קח ספורט. מכל העולם באים לאתיופיה כדי למצוא אצנים. איך זה שבארץ, עם כל האתיופים שפה, אף אחד לא משקיע בזה שיהיו לנו את האצנים הכי טובים בעולם?".

בגלל זה גם ג'רמי לא מרגיש ישראלי. מבחינתו, המדינה רק מנצלת את מי ולמה שהיא צריכה. וזה שככה הוא מרגיש דווקא פה - במדינה מלאה במשפחות שנהרסו מגזענות, והנה אדם עושה את זה לאח שלו - זה הכי פוגע. הוא למשל למד ב"רימון". עזבו את זה שהוא לא פרץ, אבל כל פעם שדיברו שם על ג'אז וכאלה, המילה שחזרה היתה "כושי". והוא לא הבין, איך אתם משתמשים במילה הזאת? אני מקשיב לו ונזכר בשיר "כושי קטן הלך לגן" שאמא שלי שרה לי בילדות, אבל מעדיף לא לספר לו על זה.

הגזענות בארץ מתבטאת בדברים קטנים כאלה. הנה למשל פרסומת לחברת לוויין מסוימת שבפתיח שלה כתוב שהסצנה מתרחשת בנתניה, עיר שבה אחוז האתיופים הוא הגדול ביותר בארץ. עכשיו תביטו בפרסומת ושחקו ב"מצא את האתיופי". ברסלבים, לעומת זאת, יש. ואני די סגור על זה שביומיום אתם רואים יותר אתיופים מברסלבים. אולי יותר קל לנו לקבל ברסלבים כחלק מהאוכלוסייה הישראלית.

הסטטיסטיקה אומרת ש־24 אחוז מעולי אתיופיה עובדים בשוק הלא מקצועי, לעומת שבעה אחוזים בשאר האוכלוסייה. 40 אחוז חסרי השכלה. מה שכן, לפחות הנתונים משתפרים. בבתי ספר למשפטים, למשל, לומדים כרגע בערך 160 אתיופים - עדיין לא המון, אבל התחלה של משהו - ואת הלימודים הם מקבלים כמעט חינם. מענק עלייה כזה. אבל הרוב, לא משנה שהם לומדים, פשוט לא מאמינים שיתקבלו לעבודה. המוני האנשים שכן למדו ואז לא התקבלו לאף עבודה הוכיחו להם את זה.

הרבה אתיופים שכן עובדים עושים משהו בחינוך. כנראה שבמשרד החינוך רוצים אנשים שידברו עם הדור העוד יותר צעיר של בעלי הצבע הדומה, כדי שאלה לא יתחילו לשרוף צמיגים. ושם אנשים כמו ג'רמי, שעובד בחינוך כי הוא לא ממש רואה כסף מהשירים המחנכים שלו, מנסים לשכנע אותם להאמין בעצמם. וזה לא קל. "אנשים לא רוצים ללכת לצבא", הוא מספר. "ואתיופים חזקים בצבא. כולם קרביים. אבל יותר ויותר קולטים שכשהם יצאו, הם לא יקבלו כלום. הם לא יוכלו ללכת לשום עבודה שהם רוצים. אז הם מוותרים מראש".

קשה לג'רמי להסביר למה זה, למה האפליה. הוא לא רוצה להגיד שזה בגלל גזענות. זה פשוט כי לא מכירים אותו. אולי זה באמת הפחד משחורים שגונבים. אולי זה סתם אי קבלת השונה. אבל הוא יודע מה הוא רוצה שיקרה: שאנשים לא יפסיקו לחלום ולהגיד מה שהם חושבים. ללמוד לבקש, לדרוש. אתיופים תמיד היו שקטים. הגיע הזמן להיות חוצפנים.

ישראלי חדש

אחרי הסיבוב בקריית גת ובאשקלון, אני מרגיש שהפאזל מתיישב לי. ברור לי למה ראפ, ברור מאיפה זה בא. אני רק צריך עוד אחד, עצבני באמת, חוצפן אמיתי שמקלל וכועס. ביבנה אני מוצא את קלקידן.

אם KGC הם פוג'יז וג'רמי הוא מייקל, קלקידן הוא אייס טי עם שירים כמו Fuck the Police, "מד"א" ("משמידים דם אתיופי"), ומילים כמו "יש לך את האגרופים ואת הרגליים אך אין לך את הפה בכנסת". ברור לי שהוא האיש. אבל כשאני מתקשר אליו, הוא מפתיע אותי. "אחי", הוא אומר, "אם זה בעניין של כתבת קיפוח אז לא מתאים לי".

אחר כך הוא יסביר שזה לא שהוא חושב שהכל פה טוב. בכלל לא. הוא מאמין מאוד שאתיופים צריכים לקום ולהתאחד. שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו, ישתמש בכישרון שלו כדי להראות את המצב. אבל בדיוק בגלל זה הוא לא רוצה לדבר על קיפוח. האלבום הראשון שלו היה כולו מחאה, וכששאלו אותו למה הוא לא כותב על דברים אישיים, הוא ענה שאין יותר אישי מזה. אבל עכשיו הוא רוצה לעבור פאזה. לשיר גם על דברים אחרים שיש בעולם. אהבה, נניח. כי הוא טוב בזה ורוצה לעשות מה שהוא טוב בו. הוא לא רוצה להיות הראפר האתיופי הטוב ביותר. הוא רוצה להיות הראפר הטוב ביותר שהוא גם אתיופי.

על פניו נראה שהוא באמת לא מי יודע מה מקופח. נכון שאבא שלו, שהיה אסיר ציון באתיופיה, הגיע הנה וכנראה תהה על מה הוא ישב שנתיים בכלא. אבל הם גרים בשכונה סבירה ביבנה. הוא עצמו למד בתיכון טוב בבארי, שם היה האתיופי היחיד. בצבא רצו לשלוח אותו לחובלים אבל הוא העדיף סיירת, אז שמו אותו בשק"ם של גבעתי. שם היה לו זמן לחשוב, ושם הוא התחיל לשים לב לקשר בין הצבע שלו לדברים שקורים פה. למשל, כבר בגיל שש, בבית ספר יסודי, ביקשו ממנו להחליף את השם כי קשה להגות אותו. תחשבו על ילד בן שש עומד במשרד של המנהלת שלו וצריך לבחור שם חדש. הוא בחר בשם אריאל והסתובב עד התיכון עם השם הזה. רק בגיל 19, כשעשה קעקוע עם השם שלו (קלקידן משמעותו "ברית" באמהרית), הבין מה לקחו ממנו. "רצחו לי את השם לעשר שנים", הוא מספר. "ההורים שלך בוחרים לך שם, עם כל הרגש ומה שנלווה לזה, ואז צריך לוותר על זה".

את ההיפ הופ הוא התחיל סתם כי זה כיף. שום חיבור לראפרים אמריקאים; הוא רק אוהב את המוזיקה כי קל לשיר בה. זה כמו עוד איבר בשבילו. את השיר הראשון - "הכל אותו דבר", על השגרה המשעממת של נער שגר ביבנה - הוא כתב בגיל 14. כשקרא על תרומות הדם שלא התקבלו הוא התחיל לבדוק את זה, וכשלבית ספר בפתח תקווה לא הכניסו ילדים אתיופים הוא כתב את "מד"א".

זה שיר שצועק מחאה, המד"א הזה: "מיון בני אדם לקבוצות עליונות ונחותות על פי סימני היכר קבוצתיים היא גזענות/ כשמבצעים הפרדות בבתי הספר בין תלמידים שחורים לתלמידים לבנים זו גזענות/ כשזורקים תרומות דם של עדה שלמה בגלל צבע עורם זו גזענות". הרעיון שהוביל את ג'רמי הוא אותה תמה ישנה של סקוט פיצ'ג'רלד - אל תכתוב כי אתה רוצה להגיד משהו, תכתוב כי יש לך משהו להגיד. "זה לא שירים של אדם כועס", הוא מסביר. "נפגעתי, וזה היה נסיון לרפא את עצמי. הבנתי שדברים לא בסדר, ורציתי שהעדה וויל רייז אפ. קיפ יור הד אפ".

העצבים התחילו כשעצרו את אח שלו. היה אירוע במועדון, היו מכות, והחליטו שאחיו תקף שוטר "כשלמעשה הוא חטף מכות מהשוטרים". פה נכנס לראשונה הכעס. "מניאקים בני זונות. הרצחת וגם ירשת? יאללה, בואו נקום. שכל אחד יצעק. אם אתה במאי אז תעשה סרטים, אם אתה פוליטיקאי אז תדבר. אם צריך לתת פיצוצים, ניתן פיצוצים". והוא מצידו נותן: "Fuck the police (אם תפרו לך תיק)/ Fuck the police (כי חשבו שאתה מזיק)/ אז איפה ההיגיון? איפה השוויון?/ במדינה דמוקרטית מה עם קצת כבוד לכושון?".

אני פוגש אותו בערב יום הזיכרון. אנחנו קונים בירה בקיוסק ויוצאים להסתובב. "למה הצעת לי בירה", הוא ישאל מאוחר יותר, "כי אני אתיופי?". מתברר שהוא לא ממש רגיל לשתות. אחרי חצי ליטר בירה הוא כבר די מסטול. גנג'ה הרבה יותר בראש שלו. כשאנחנו מצלמים אותו ביבנה הוא לוקח אותנו לפינת העישון שלו. מאוד בעניין של ליגלייז. בכלל, ככל שאני מדבר איתו יותר הוא נהיה פחות אייס טי ויותר שאנן סטריט, רק שחור. העיבודים של השירים שלו מעולים. יש לו חבר מפיק, ליאור, שעושה את הביטים. כשאנחנו הולכים ברחוב הוא מתחיל בפריסטייל מטורף משום מקום. הוא הולך ללמוד קולנוע, והחלום שלו זה לעשות סרט אקשן ישראלי סטייל טרנטינו וספייק לי. ושאלוהים הסטרייט יעזור לי, הוא גם נראה טוב.

קלקידן יכול להצליח פה מכל הסיבות שבעולם. וגם, בניגוד לאחרים, הוא מרגיש ישראלי. או בואו נגיד ככה, זן חדש של ישראלי.

חור בלבנה

קלקידן מספר לי על טיול שורשים שעשה באתיופיה. "הייתי בטוח שארגיש שם בבית", הוא אומר. "היה לי ברור שישראל זה חרא ואתיופיה זה המקום הנכון. הרי כולם שם שחורים, מדברים את השפה. אבל ברגע שקלטו שם את המבטא שלי התחילו לקרוא לי 'פלאשה', כינוי ליהודים שהמשמעות שלו זה 'חסר קרקע'. ואז הבנתי שאני לא אתיופי כמוהם. אני באמצע. אני אוהב את ישראל, פה אני רוצה לחיות. יום הזיכרון חשוב לי, ואת יום העצמאות אני חוגג כמו משוגע. אני פה כי אני רוצה לחיות פה. המדינה סבבה, החברה דפוקה. אבל אני מאמין שאפשר לתקן אותה".

אבל אתה רוצה להפסיק עם המחאה, אני מתעקש.

"תראה, אני לא רוצה שיתייחסו אלי בתור סקופ. אתיופי ששר. אני מאמין שאני לא פחות טוב מהמון אחרים לא אתיופים, וחוץ מזה, האלבום הראשון מיצה את כל הנושאים. אמרתי בדיוק מה שאני חושב על אלכוהול, אמרתי בדיוק מה אני חושב על הבעיות בתוך החברה האתיופית, אמרתי בדיוק מה אני חושב על יבנה, אמרתי בדיוק מה אני חושב על זה שאנחנו בחצר האחורית של ישראל. אני יודע שהקיפוח לא נגמר. יודע שיהיה לי קשה לשחק בסרטים. יודע שאם לא היו ערבים בישראל, היינו בצרות. צריך מישהו לדרוך עליו כדי להרגיש טוב יותר. אבל האלבום הזה לא היה אמור להביא את המהפכה. מה שרציתי זה שיהיו 30 אנשים שיקשיבו לי, ואז הם יאמינו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים. שהם יכולים להביע את האני האמיתי שלהם, גם אם זה שירי אהבה. שלא ייתנו לחרא פה להציף אותם, ולא יאמינו שמישהו לא יכול לשיר על חברה שלו. ואז הם יאספו עוד 30 אתיופים. בסוף גם הלבנים יקשיבו".

עכשיו אני מציג לו תרחיש של מכירת נשמתך לשטן. אם יציעו להפיק לך אלבום עכשיו, אבל בלי אף דיבור מחאה, תסכים?

הוא חושב שנייה ואז אומר: "אני אקח את הכסף, אעשה את האלבום, ואז אשתמש בכסף כדי להפיץ את הדיסק הראשון".

מחאה או לא? אני כבר לא מאוד בטוח שזה משנה. כל מי שכותב שיר אותנטי, יש אותנטיות בשיר שלו. והאמת, אחלה שירים. יושבים בול. מתארים מצב בדיוק. פשוט תקשיבו, תשמעו מה יש להם להגיד. אולי גם תזיזו קצת את הכתפיים. אתם יודעים, כמו אתיופים.