פי.סי ולישון

זה קרה בחודש מרץ האחרון: חברת Ubisoft השיקה את Assassins Creed 2 ועוררה סערה בעולם הגיימינג. לא בגלל המשחק (הוא דווקא זכה לשבחים מקיר לקיר על הגרפיקה המרשימה, הסיפור המורכב והאנימציה המשוכללת), אלא בשל עניין קטן שלא טרחו להתעכב עליו בקומוניקטים: גירסת ה־PC של המשחק כוללת מערכת הגנה חדשנית מפני העתקה. ובחדשנית אני מתכוון לפולשנית שאין דברים כאלה.

המערכת המדוברת דורשת מהמשתמשים לפתוח חשבון באתר החברה ולהיות אונליין לאורך כל זמן המשחק; אם תתנתקו מהאינטרנט בכל רגע, המשחק ייעצר ולא תוכלו להמשיך לשחק עד שתתחברו מחדש. ב־Ubisoft טוענים שהגנה אקטיבית מהסוג הזה הכרחית כדי להגן על זכויות היוצרים שלהם בשוק הפרוץ של משחקי ה־PC, אבל מבחינתם של גיימרים רבים זה הרגע שבו התעשייה עברה גבול: זה שבין הגנה לגיטימית על זכויות יוצרים להטרדה מיותרת של הלקוחות.

מיד לאחר הפצת המשחק החלו להישמע תלונות על ההגנה החדשה. בפורום שבאתר הרשמי של החברה תהו גיימרים מה עליהם לעשות כדי להפעיל את המשחק על לפטופ כשאין רשת אלחוטית בסביבה, או אם לא בא להם להחזיק חשבון קבוע אצל ספק אינטרנט. אפילו קריאות לתביעה ייצוגית נגד Ubisoft כבר נשמעו שם. וגם אם רוב הקיטורים האלה הם לא יותר מזעקת הפיראט

 הנגזל, יש בכל זאת דבר אחד ברור שעולה מהם: יש לנו כאן פרק חדש לגמרי במלחמה האינסופית בין החברות שמפתחות ומשווקות משחקי מחשב, לבין האקרים שעושים הכל כדי לפרוץ אותם - מלחמה ששורשיה בימים הרחוקים שבהם המילה האחרונה בתלת־ממד היתה הקובייה ההונגרית. 

בסוף שנות ה־70 ובתחילת ה־80, שחר ההיסטוריה במונחי גיימינג, העתקת משחקים היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. קונסולת המשחק הנפוצה היתה אטארי 2600, והמשחקים שנוצרו עבורה באו על גבי שבבים צרובים מראש. את השבבים האלה דווקא היה אפשר להעתיק, אבל בשביל זה נדרש ציוד אלקטרוני מתאים וידע לא מועט על איך כל העניין עובד, ואלה היו הכל חוץ מנחלת הכלל. אחר כך הגיעו המחשבים האישיים הראשונים, ואיתם אמצעי אחסנת מידע זמינים ופשוטים יותר כמו קלטות אודיו (בסינקלייר ספקטרום ובקומודור 64), או דיסקטים בקוטר 5.25 אינץ' (ב־IBM PC ובאפל II), ומאותו רגע הפכה פעולת ההעתקה לכמעט פשוטה מדי: כל מה שהייתם צריכים כדי ליצור עותק אחד לאחד של משחק מסחרי הוא פקודת DOS פשוטה, או טייפ דאבל־קסט.

מאז ועד היום ניסו חברות התוכנה כל טריק אפשרי כדי להילחם בקלות הבלתי נסבלת של ההעתקה, וההאקרים גברו על כולם. משחקים מודרניים הם גדולים ומשוכללים בהרבה מאלה שבאו פעם על דיסקטים, אבל רובם עדיין נפרצים בתוך שעות מרגע שהם משוחררים לשוק. גם בחברות התוכנה יודעים את זה, ואולי בגלל זה משקיעים בשנים האחרונות בעיקר בהגנה על שרתי המולטי־פלייר, שהם האטרקציה האמיתית ברוב המשחקים. הגישה היא כזאת: גם אם הורדת עותק לא חוקי של המשחק מהאינטרנט, לא תוכל לעשות איתו הרבה בלי חשבון באתר של החברה - שאותו תקבל רק אחרי אימות האותנטיות של העותק שברשותך. ובעיקר לא תוכל לשחק בו ברשת.

השיטה הזאת החזיקה מעמד כמה שנים טובות, עד שבאה Ubisoft ואמרה עד כאן. מעכשיו חובת ההוכחה חלה על הלקוח: רוצה לשחק ב־AC2? קודם כל תוכיח שהעותק שבידך הוא חוקי. לא משנה שההאקרים הצליחו לפרוץ בתוך כמה שבועות גם את ההגנה הזאת; זה לא העניין. השאלה היא אם כדי להגן על המוצר החדש שלה, Ubisoft היתה מוכרחה להתעמת עם קהל הלקוחות שלה. והתשובה היא שלגמרי לא בטוח.

יש חברות שמציעות מודל אחר, שפוגע בפיראטים בלי לעצבן. למשל חברת Valve, שאחראית לסדרת משחקי Half Life. גם שם מאמינים שהפיתרון לבעיית הפיראטיות קשור לחיבור לרשת, אבל הגישה הפוכה: במקום לאיים עליך בהשבתת המשחק, החברה מספקת תמריצים לרכישת גירסאות חוקיות בעזרת הטבות ותוספות שמוצעות למנויים רשומים ומאומתים בפלטפורמה האינטרנטית של החברה. אגב, זה לא אומר שמתייחסים שם בסלחנות לפיראטים: מנכ"ל Valve, גייב נואל, הסביר לאחרונה מה ייעשה לגיימר שייתפס עם עותק פרוץ של משחק: תימנע ממנו גישה לכל המשחקים בשירות האינטרנטי. כן, גם כאלה שרכש כחוק בעבר.

מה אנחנו למדים מכל זה? בעיקר שענף משחקי ה־PC בבעיה. המדיניות הקיצונית של Ubisoft היא בבחינת צעד נואש של חברה שמנסה להתקיים בשוק פרוץ ופרוע, והיות שההאקרים גברו גם עליה, קשה לומר שהיא מביאה את התוצאות הרצויות מבחינת התעשייה. אפשר להניח שמשחקי החתול והעכבר בין החברות המפתחות להאקרים יימשכו עוד זמן רב, אבל לא מעט חברות מתחילות להבין כבר עכשיו שהקרב אבוד - ושעדיף להשקיע את רוב המאמצים והכסף במשחקים שמיועדים לקונסולות המשחק, ולא למחשבים אישיים.

שוק הקונסולות צומח בשנים האחרונות לא מעט על חשבון משחקי ה־PC, וגם גיימרים שנשבעו לעולם לא להחליף את המחשב בקונסולה כבר לוטשים עיניים אל עולם שבו לא צריך להסתבך עם התקנות ושדרוגי חומרה תובעניים. כבר היום נאלצים שחקני ה־PC להסתפק בעיקר בגירסאות מוסבות של משחקים שיצאו קודם כל לקונסולות, או במשחקי אונליין נוסח Warcraft. תוסיפו לזה את שיעור הפיראטיות הנמוך יחסית בשוק הקונסולות - מה שמבטיח רווחים גבוהים יותר לחברות - ותגיעו לשורה התחתונה האמיתית של כל הסיפור: נכון להיום, ה־PC הוא הילד החולה של עולם הגיימינג.

עלילת מדרגה

Splinter Cell: Conviction הוא משחק מז'אנר ההתגנבויות עם טוויסט לא צפוי: הוא מעניין

הנוהג המקובל במשחקי התגנבות מהסוג של סדרת Splinter Cell הוא לייבש אתכם שעות באיזה פינה בהמתנה שהשומר ילך להשתין כדי שתוכלו לקפוץ עליו ולחנוק אותו מאחורה. אבל כנראה שגם מפתחי הסדרה הפנימו שהמבנה הספציפי הזה משעמם תחת. לראיה, ב־Splinter Cell: Conviction - הפרק השישי במעללי הסוכן עתיר הגאדג'טים סאם פישר - הם ריעננו את הנוסחה עם מנה נאה של אקשן. החסידים האדוקים של סוגת ה־Stealth אולי יקטרו, אבל בשביל אנשים נורמלים שגם רוצים ליהנות מהמשחק אלה חדשות מצוינות.

"טוב, גם זאת לא המראה של עליסה"

זה מתחיל כבר בעלילה. בניגוד לפרקים הקודמים, הפעם פישר כבר לא עובד עבור סוכנות הביון, אלא מנסה למצוא את מי שרצח את הבת שלו - תירוץ נדוש ועם זאת אפקטיבי לכך שהסיבוב הזה מהיר ואלים יותר מקודמיו. האלימות מתבטאת בעיקר בחיסולים שתידרשו לבצע, שכוללים אקטים מרנינים כמו לדפוק לרעים את הראש בקיר או לזרוק אותם מהחלון; הקצב המהיר הוא תוצאה של חידושים במבנה המשחק, כמו היעדרם של סרטוני סיכום מייגעים בין שלב לשלב, ושל בחירה סגנונית מעניינת להציג את התדרוכים למשימות הבאות על קירות הבתים בתוך סביבת המשחק עצמה. בדיוק, איך לא עשו את זה קודם.

באגף המשחקיות מתמצים החידושים בשני פיצ'רים מגניבים שמשפרים את יכולת ההתגנבות. הם אמנם עושים את זה על חשבון הריאליזם, אבל למי אכפת. Mark and Execute יאפשר לכם לסמן מראש מטרות שבהן תרצו לפגוע, ואז לתקוף אותן מיד כשייכנסו לטווח; Last Known Position מאפשר לכם ליצור צללית מדומה של עצמכם, וכך להתל בשומרים. אבל עזבו את השטויות האלה: השוס הכי גדול הוא קטעי החקירה שבסוף כל פרק. בכל קטע כזה תחזיקו באחת מדמויות המפתח בסיפור ותידרשו לחלץ ממנה מידע קריטי על גורל בתו של פישר, תוך שימוש במגוון טכניקות של לחץ פיזי לא מתון בכלל. כיף גדול.

אזהרה קטנה: משחק האוף־ליין לשחקן יחיד רחוק מלהיות ארוך. אבל כשתמצו אותו תוכלו לחזור על אותה עלילה בגירסת המולטי־פלייר, שבה תשחקו עם שחקן נוסף — ולמרות שכאילו מה הקטע, בפועל מתברר ששיתוף פעולה עם עוד מישהו פותח הרבה אפשרויות חדשות להתגנבויות. בכלל, ניכר שהושקעה פה הרבה מחשבה בתכנון המשימות הזוגיות. יש גם שלבי בונוס מהנים מאוד שמיועדים לשני שחקנים וזמינים רק במולטי־פלייר, אז ההמלצה שלנו היא שתצטיידו מבעוד מועד בחבר. זאת אומרת, בהנחה שיש לכם אחד.

• Splinter Cell: Conviction. מחירים ל-Xbox ול-PC בהתאמה: 349 ו-199 שקל.