השכלה חיה: מי מפסיד מפגיעה בחיות המעבדה?

ברבות מן המחלקות למדעי החיים והרפואה באקדמיה מתבצע שימוש פוגעני בבעלי חיים בהוראה. שימוש זה עשוי לכלול נתיחות של גוויות, נטילת רקמות וביצוע ניסויי הדגמה שונים, לרוב בשנות הלימודים הראשונות. בניסויים אלה משמשים מדי שנה כ-4,000 בע"ח, והם מוגדרים פוגעניים מכיוון שבמהלכם נשלל או מוגבל החופש של בעלי החיים לחיות; החופש לבטא את התנהגותם הטבעית; החופש להיות חלק ממבנה חברתי או אקוסיסטמה; חופש מצמא, רעב ואי נוחות; חופש מכאב, פציעה ומחלה; וחופש מפחד ומצוקה.  

השימוש בבעלי-חיים בהוראה החל עוד בעת העתיקה, והפך שגור בימיהם של הוגי דעות כפרנסיס בייקון ורנה דקראט, שהניחו כי בעלי חיים אינם חשים כאב, ולמעשה דומים למכונות, ש"זעקותיהם אינם שונות במהותם מתקתוקו של שעון". 

אך היקף השימוש בבעלי-חיים בהוראה הצטמצם בצורה משמעותית בעשורים האחרונים, בהתאם להתפתחותם של אמצעי הוראה מודרניים, להתנגדות הגוברת של הסטודנטים להשתתפות בניסויים ולהכרה בכך שבעלי-חיים אכן חשים כאב וסבל, ואף בעלי תודעה מפותחת בהרבה ממה שנחשב בעבר.

סימולציות ובובות אימון במקום בעלי חיים?

ואכן, במספר סקירות מקיפות של הספרות המדעית שפורסמו בשנים האחרונות, נמצא כי אמצעי הוראה חדישים, המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות כגון סימולציות ממוחשבות, סרטי וידאו אינטראקטיביים, בובות אימון ומודלים, ערכות לניסויים עצמיים בלתי-פוגעניים ומעבדות קליניות לא-פוגעניות, מניבים הישגים טובים יותר ממעבדות קונבציונליות הכוללות שימוש פוגעני בבעלי-חיים.

בנוסף, אנשי הסגל האחראים על מעבדות ההוראה לעיתים קרובות מתנגדים בתוקף להחלפת השימוש בבעלי-חיים, למרות עושר הראיות בדבר יעילותם של אמצעי ההוראה המודרניים. ההתנגדות מנומקת בדרך כלל ביתרונות פרקטיים שקיימים לכאורה במעבדות הפוגעניות, ורק בהן. אך נימוקים אלו לרוב נטענים ללא בדיקה מדעית ראויה, וכאמור לעיל, בפועל נטולי בסיס מדעי. עובדה זו מרמזת על קיומן של סיבות אחרות להתנגדות. בין ההסברים האפשריים לתופעה זו נכללים עומס עבודה והיעדר תמריץ ממשי לביצוע מודרניזציה במעבדות ההוראה.

אך יש ראיות לקיומה של סיבה נוספת ומורכבת יותר, שכדי להבינה עלינו ראשית לנתח את ההשפעה הפסיכולוגית והמעשית של השימוש הפוגעני בבעלי-חיים, ושל אילוץ הסטודנטים להשתתף בו, על המשתתפים.

הסטודנטים בקונפליקט: המשך לימודים או פגיעה בחיות?

מחקרים שבחנו את המשמעות הפסיכולוגית של השתתפות במעבדות הוראה פוגעניות, מראים כי סטודנטים עשויים להגיב במספר דרכים לניסיון לאלצם להשתמש בבעלי-חיים באופן שנראה בעיניהם פוגעני, מכאיב, מעיק או קטלני לבעל החיים. בחלק ממחקרים אלו נמצא כי עלולה להיגרם לסטודנטים טראומה נפשית כתוצאה מהרגשת הכפייה להשתתף בהתנהגות שהם מוצאים לא ראויה מבחינה אתית, או לצפות בעמיתיהם משתתפים בהתנהגות כזו.  

הטראומה נובעת, בין היתר, מהקונפליקט בין רצונם של הסטודנטים ללמוד לבין רתיעתם מהפרוצדורה שבה הם נדרשים להשתתף, ומהביקורת, הענישה ואף הנידוי שבהם הם עלולים להיתקל עקב הבעת התנגדותם.

מחקרים מראים כי קונפליקטים כפולים שכאלה עלולים במקרים רבים לגרום לעקה, דיכאון, חרדה ובמקרים של מצב מתמשך גם לתסמיני ניתוק.

במחקר שפורסם ב-2000 נמצא כי האילוץ להשתתף במעבדות פוגעניות עלול לגרום לסטודנטים "לסגת ולאבד את העניין במדע, או להמנע מנושאים מדעיים לחלוטין ולשנות את כיוון העיסוק שלהם". כמו כן, נאמר כי הסטודנטים, אפילו אלו שמאמינים שהם משתתפים מרצון, עלולים להפוך קהי חושים ולאמץ תפיסה תועלתנית כלפי בעלי-חיים.

במחקר אחר נטען כי אילוץ סטודנטים לפגוע בבעלי-חיים כחלק מלימודיהם לא רק יוצר סביבה של חוסר רגישות, גורם טראומה לסטודנטים, מקהה את חושיהם ומשנה את תפיסתם כלפי בעלי-חיים, אלא אף מרתיע אנשים מבריקים ורגישים (לעיתים קרובות נשים) מקריירה מדעית ורפואית.  

באחד ממקרים אלו, נבחנה השתתפותם של סטודנטים בשנה הראשונה ללימודי רפואה ב"מעבדת כלבים" שכללה נתיחות בכלבים מורדמים ולבסוף המתתם. נמצא כי לפני השתתפותם במעבדה, הביעו רבים מהסטודנטים "אי נחת מוסרית" ו"דאגה". אך החוקרים תיעדו כיצד בהנחיית הסגל החשש המוסרי הראשוני ואף ההתנגדות לקיום המעבדה הומרו, תחילה במעין "שחרור מאשמה ואחריות", ואז ב"ריתוק" מהתהליך.  

לדברי החוקרים, השחרור מאשמה ממלא תפקיד משמעותי לא רק בניטרול הכתם של ההתנהגות המוטלת בספק ובשמירה על שלמותו של הדימוי העצמי המוסרי, אלא אף "מעצים את מוסריות ההתנהגות הזו והופך את ביצועה למעין כבוד או זכות, בעודו משאיר את הדימוי העצמי המוסרי ללא פגע, ואף 'מועצם' במידת מה". לטענתם, "התרבות (במוסד הלימודי) מספקת מחילה מאחריות לסטודנטים, שמנטרלת את החשש המוסרי בנוגע למעבדות הכלבים ומחליפה אותו במשיכה ויראה".  

תהליכים אלו, שאינם נכללים בחומר הלימוד הרשמי והגלוי, כונו "חומר לימוד חבוי" ומספר חוקרים גורסים כי הם בין המניעים העיקרים להתנגדותו של סגל ההוראה להחלפת השימוש הפוגעני בבעלי-חיים בהוראה באמצעים אחרים.

החשש: חוסר הרצון לפגוע בבעלי החיים ייעלם

לסיכום, כשסטודנטים נאלצים לקחת חלק בשימוש פוגעני בבעלי-חיים במהלך לימודיהם, ייתכנו כמה תרחישים: חלק מהסטודנטים יפרוש, בדרך כלל אותם סטודנטים שחמלתם כלפי בעלי החיים אינה מאפשרת להם להשתתף בתהליך; חלקם צפויים לחוות טראומה נפשית ולהמנע מעיסוק בתחומים דומים בהמשך; אחרים צפויים לעבור תהליך של הקהיית חושים, במהלכו חשיבתם הביקורתית והאתית עלולה להיפגע וישנה סבירות גבוהה לכך שיאמצו תפיסה תועלתנית כלפי בעלי חיים; בעבור רבים, חוסר הרצון לפגוע בבעלי חיים יומר, לעיתים בהנחייה מכוונת, לסוג של משיכה ועניין גדול בתהליכים הכוללים שימוש פוגעני בבעלי-חיים. 

חשיבותו של תהליך זה מתבטאת בכך שהוא מפחית את היווצרותן של גישות המתנגדות לשימוש הפוגעני בבעלי-חיים ומונע את קיומו של דיון אתי אמיתי באופיו ובמוסריותו של שימוש זה. באופן זה מונצח הסטטוס קוו, שבו השימוש הפוגעני בבעלי-חיים מתקיים מול מעט מאוד ביקורת מוסרית ומדעית בתוך הקהילה המדעית, ללא קשר למשקל הראיות כנגד סוגים שונים של שימוש פוגעני בבעלי-חיים.  

יחד עם זאת, על אף מצב זה היקף השימוש בבעלי חיים בהוראה נמצא בירידה מתמדת, כפי שמעידה ההיעלמות הכמעט מוחלטת של השימוש בבעלי-חיים בהוראה מבתי הספר לרפואה בארה"ב. לתהליך זה של מודרניזציה בהוראת מדעי החיים והרפואה יש פוטנציאל לא רק להפחית מקרים של שימוש בבעלי חיים בהוראה, אלא גם להוביל להתפתחות של גישה ביקורתית ומפותחת יותר מבחינה מדעית ואתית כלפי שימוש בבעלי חיים במחקר אקדמי ובתעשייה, ועל כן יש לעודד אותו ולזרזו.

• המאמר התפרסם בכתב העת "חיות וחברה". למאמר המלא לחצו כאן