איך מקבלות ממשלות ישראל הכרעה?

ציפי לבני טענה לאחרונה שלישראל אין מדיניות. במידה מסוימת זה נכון, אך בהחלט לא מדובר בתופעה המאפיינת בהכרח את הממשל הנוכחי. היא מאפיינת גם את הממשלות בהן ישבה לבני בעצמה, כמו גם את קודמותיהן.

מזה שלושה עשורים אם לא יותר, ממשלות ישראל מסתפקות ב"ישיבה על המרפסת", צופות לרחוב הישראלי ומעצבות הכרעות על פיו. הממשלה כבר אינה בחזקת הנהגה שיודעת "מה נכון לעם", אלא לכל היותר קבוצה המנסה לפענח מדי יום "מה רוצה העם".

אם נשוב למלחמת לבנון הראשונה, נלמד כי זו הסתיימה כשהרמטכ"ל המנוח משה לוי ממש תבע משר הביטחון ארנס ומעמיתיו לשולחן הממשלה נסיגה לרצועת הביטחון. הוא לא נימק את תביעתו בשיקולים אסטרטגיים-ביטחוניים, גם לא בהקשרים בינלאומיים-דיפלומטיים. הוא דיבר על תופעת הסרבנות שהחלה להיחשף בקרב הכוחות הלוחמים ובתמיכת קבוצות רבות ברחוב הישראלי. הוא הבהיר שאם תישאר ישראל בלבנון - לא יהיו חיילים שיסכימו ללכת אחר המפקדים צפונה מקריית שמונה.

ולא שהנסיגה מרצועת הביטחון התקבלה על סמך שיקולים אחרים. היה זה אהוד ברק שהפנים כי בלחץ "ארבע אמהות" שגובו על ידי בעלי דעה ביטחוניסטים, לא יסכים הציבור לעכל עוד נפילת חיילים בלבנון, כמו גם ימי מתח וחרדה בעת שירותם שם. כשהובהר לו שההתנגדות לשהייה בדרום לבנון – למרות תרומתה לשלום גבולה הצפוני של המדינה – אינה "רצון העם" – או לפחות אינה רצונן של אותן קבוצות בעלות נגישות תקשורתית, וכי ההתנגדות חודרת אף לתוככי הזירה הצבאית – החליט לסגת משם. מה שסיפק ניצחון נוסף לרחוב הישראלי, לאו דווקא לחשיבה הצבאית הישראלית.

כשנשאל מנכ"ל לשכת אריאל שרון לפשר ההתנתקות מרצועת עזה – גם הוא לא נימק אותה בשיקולים דמוגראפיים או טקטיים והסתפק בהברה כי שלל מכתבי הטייסים, הסיירות, הקצינים, כמו סירוב פעיל של קצינים בשטח לשרת בעזה ופעילות תנועת "שובי" ויוזמת "ז'נבה" – לימדו את שרון כי "בקרוב לא יימצא מי שיהיה מוכן לשרת בעזה".

מדיניות הביטחון של ישראל כבר מעוצבת שנים רבות על סמך שיקולים פנימיים, פוליטיים ובעיקר סוציולוגיים. במילים אחרות, זו אכן אינה מדיניות, זו תגובתיות. תגובתיות להלכי הציבור ותשוקותיו.

ומי מבטא בפני המדינאים את הלכי הציבור ותשוקותיו? אלה שמסוגלים להתארגן באפקטיביות להשפיע על דעת הקהל, לעצב את השיח הציבורי ולייצר "פאניקה" בקרב מקבלי ההחלטות הממהרים לחשוב כי הקולות שהם שומעים ממרפסת השלטון מבטאים את כלל רוח העם. זאת למרות שלא כך הוא, שכן רבות הקבוצות החושבות אחרת, אך הנגישות לעיצוב האג'נדה הציבורית אינה בידיהן.

פרדוקס זה משעתק את העדיפות הקיימת לאליטות האמונות על כללי המשחק של "הפוליטיקה החדשה", המעוצבת בידי מי שנגישים לזירה התקשורתית, המשפטית, ומסוגלים להוציא מקרבם תנועות חברתיות, עצומות ציבוריות ושלל פורומים יוקרתיים כגון "המועצה לשלום ולביטחון" ודומותיה. כמותם גם גופים שממומנים על פי רוב על ידי קרנות אירופאיות הפועלות להעצמת גופים יוניים בישראל.

נכון, מן המרפסת רואים גם את האמריקנים, גם את האיחוד האירופי ולאחרונה גם את בית המשפט הבינלאומי לזכויות אדם. לא רק את הרחוב הישראלי. רואים הרבה דברים. רואים מה טוב לישראל? לא בהכרח.

לממשלה אין מדיניות? לא בגלל נתניהו או ברק או שטייניץ. זו תרבות פוליטית שאפיינה גם את ממשלות ישראל בהן כיהנו רבים וטובים. כך התקבלו הכרעות על נסיגות, על החלפת שבויים ושחרור מרצחים.

על מנת שלממשלה תהיה מדיניות נזקקת מהפיכה של ממש בפסיכולוגיה של המנהיגות הישראלית. מהפיכה שתגרום לה להבין ששולחן הממשלה אינו מרפסת בה צופים ומפענחים את דעת הקהל הישראלית או את תגובות מנהיגי העולם. שולחן הממשלה הנו המקום להחליט למרות דעת הקהל, ולא בגללה. אל מול לחצים בינלאומיים ולא בהתיישרות עמם. להחליט מה ראוי לעם ולא בהכרח מה הוא רוצה. עד אז, אכן לא תהיה מדיניות. רק השתקפות.

ד"ר אודי לבל, מרצה במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל