ספירת קלוריות: הדרך החדשה לדיכוי נשים

האם עודף משקל קשור לעודף בצריכת הקלוריות? על פניו התשובה ברורה מאליה. מבחינה פיזיקאלית הקלוריות שאנו צורכים דרך המזון מספקות אנרגיה לגוף. אם כמות האנרגיה שאנו צורכים עולה על הדרישה האנרגטית של הגוף, הרי שעודף האנרגיה ייאגר בגוף כחומצות שומן ובסופו של דבר יבוא לידי ביטוי בעליה במשקל. לעומת זאת, צריכה קלורית קטנה מדרישות האנרגיה של הגוף תביא לניצול מאגרים עצמיים של הגוף לצורך הפקת האנרגיה החסרה, וכך תתרחש ירידה במשקל. עד כאן אין כל חדש.

ספירת קלוריות: מתאימה לרובוטים

אין ספק שחישוב קלוריות עושה סדר. הוא מכניס אותנו למשטר קפדני ומסייע לנו להכנס למסגרת, בה יש גבולות ברורים. כשסופרים קלוריות קל לדעת מתי חוצים את הקווים, לשפוט אם את בסדר או לא. בדרך זו את יודעת כמה קלוריות עלייך לאכול במהלך היום, או לחילופין כמה נקודות יש לך "לבזבז". יש לך אפילו מרחב בחירה מסויים שבו את יכולה להחליט מה לאכול ומתי.

אך האם כשאת סופרת קלוריות יש לך מרחב תחושתי? האם יש לך מרחב אמיתי לגופך ולנפשך? האם יש לך את החרות ליהנות מהאוכל ומהאכילה? או הזכות לחוש שובע אמיתי?

קלוריות הן ערך מדיד וקל לחישוב. וזהו בדיוק העניין! הקלוריות הן מדד חיצוני שקובע מסגרת נוקשה המגדירה כמה עליך לאכול. אם האבולוציה של האדם היתה מכוונת אותנו להיות רובוטים היה בכך הגיון. אבל מכיוון שאנחנו אנושיים, ובעיקר נשים, המצב אינו כזה כלל.

האם כל הימים שלנו נראים אותו דבר? האם הימים שלפני המחזור החדשי דומים לשאר הימים מבחינת הדרישה האנרגטית של הגוף? האם הפעילות שלנו שווה בכל הימים? התשובה לכל השאלות הללו, זה ברור, שלילית. הדרישות האנרגטיות שלנו משתנות, וכך גם הדרישות הפיזיולוגיות, הרגשיות, מידת התיאבון שלנו ועוד.

ספירת הקלוריות לא מאפשרת לחוש הנאה מהאוכל (צילום: index open)

לא מקשיבים למנגנוני הגוף

במסגרת עבודתי אני פוגשת נשים שמבקשות שאלמד אותן לאכול באופן "נורמלי". הן נמצאות במצב שבו האכילה שלהן נעה בין דיאטות מגבילות לבין בולמוסי אכילה. אותן נשים חיות במשטר הצנע הקלורי האופנתי. עבורן, ועבור רבות מאיתנו, תחושת הרעב נתפשת כתחושה המאיימת לפרוץ גבולות. היא גם תופסת מקום של הכחשה. תחושת השובע, לעומתה, נתפשת כמותרות, כתחושה אסורה. כולנו אומרות לעצמנו "איך הרשתי לעצמי לאכול ככה?".

במהלך הדורות חוו נשים דיכוי פוליטי, כלכלי ועוד. כעת אנחנו זוכות לדיכוי מסוג חדש. אנחנו חיות תחת השלטון הרודני של הדיאטה. המשטרה באותו שלטון אלו הקלוריות והרשות השופטת אלו הן מאזני המשקל. אם תעצרו לרגע ותראו מה עומד באמת מאחורי ההשמנה תגלו כי אין שם רק קלוריות, אלא בעיקר רגשות בלתי רצויים, דיכוי תחושתי ושיפוטיות. הדיכוי העצמי, שקשור גם הוא באכילה, דורש לאחר מכן שיקום והשיקום מתבצע, כמובן, דרך האוכל.

כיצד משקמים את המגע עם הגוף?

אז מה עושים עם הסיפור הזה? ראשית, בודקים האם הוא משקף את היחס של כל אחד מאיתנו לאוכל ולאכילה. לאחר מכן, בסבלנות ומתוך חמלה, משקמים את המגע עם הגוף. הדרך הטובה ביותר לחזור ולסמוך על הגוף היא לחזור ולאפשר לעצמנו לחוות אותו, להתענג עליו דרך מגוון החושים שלנו. תנועה ופעילות גופנית אהובה

היא התחלה מצויינת לתקשורת עם הגוף. לכך מומלץ להוסיף חוויות נוספות הקשורות בהנאה חושית.

זו, כמובן, רק ההתחלה. המגע שלנו עם הגוף, הקיום שלנו כגוף, הוא אחד מנקודות הבסיס לקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם. הפעילות הגופנית והתנועה יכולות להוות עבורנו את הנתיב לחזרה הביתה, אל משכן הנשמה, אל הגוף שלנו. שינוי היחס לגוף יכול לתרום רבות גם במובן של שינויים בדפוסי האכילה.

ולסיום אדגיש כי הדברים הכתובים במאמר זה הינם תכנים של תובנות ופילוסופית חיים אישית שלי. הם משקפים את "האמת" שלי ואין בהם משום התוויה גורפת.

הכותבת היא דיאטנית קלינית B.Sc. RD, ומנחת סדנאות בשיטת "דיאטה ללא דיאטה"