בן י"ג למסיבות

איתרע מזלי לבלות לאחרונה בלא-מעט אירועי בר/בת מצווה. ככה זה, או שאף אחד לא "מתברמץ" שנים, או שבשבוע אחד, בעקבות בייבי בום לפני י"ג או י"ב שנה, כולם במסיבה. "מסמרי הערב", אם תהיתם, היו דווקא חילונים, ומבחינתי האירועים כולם הפכו לתרחיש מסקרן - סמל ומופת לאיך בדיוק חוגגים משהו ומבטלים אותו בו זמנית. האמת, שהלך להם לא רע.

במבט מהצד הצלחתי לזהות את הרכיבים המנצחים לחגיגת מצוות מהאגדות. קודם כל הרבה שירים עם טקסטים מביכים בסדר עולה: אם התחלנו בליאור נרקיס, כשהדוד צווח באוזני הדודה "ערב טוב לך, בואי מותק, בא לי להכיר אותך לעומק", יכולנו להתנחם בסיומו בשירים מלאי הגות כמו "אני חם לך על הגזרה", או משהו כזה. ולפי גובה הקפיצות של הדרדסים הקטנים, נראה גם שזה הלהיט של מסיבות כיתה ז' 3.  

ואם אתם ועור התוף שרדתם את החלק התזזיתי, הגיע תורו של נאום בעל/ת השמחה. לא מדובר במסמך לקורס "הרטוריקן הצעיר", אלא בהקראה מוכרת וצפויה מראש. ואלמלא ידעתם בוודאות שמדובר בעבודה עצמית, הייתם בטוחים שההוא מגדרה העתיק מההוא מרמת גן, מהבר מצווה שלפני יומיים. כי אם מדובר בבן, המילה כדורגל חייבת להופיע, ואם מדובר בבת, מילים כמו שופינג וג'אסטין ביבר יתגלו בתדירות מדאיגה.

גם ההורים, בנאומם שלהם, כחלק מהפרוטוקול הלא-כתוב של "דברי ימי הבר/ת מצוות", יעסקו במלל נרגש על גאווה משפחתית. הביטוי "מקסים" על הטיותיו השונות יככב, ואיתו הקלישאות השמורות למעמדים מרגשים-מביכים שכאלה.

אף מילה על מה חוגגים ולמה, ולכבוד מה לבשו בנות כיתה סרבלי ערב וסנדלים ב-600 שקל, ומה פתאום עברו הגברברים הצעירים לחולצה מכופתרת. אף מילה, נאדה.

זה לא שלא ניסו לשלב משהו, אפעס, יהודי, בתוך "יריד ההבלים" הזה. אבל אחרי ששמעתם יותר מדי פעמים את מקור שמה של כלת האירוע במובאות תנ"כיות, ואת והפיסקה שכתב עבורה אחד ההורים מוקראת בשגיאות מביכות המוכיחות כי זו היכרות ראשונה עם החומר, הבנתם סופית שמשהו פה לא עובד. וזה לא ה-D.J שיצא להפסקת קוקטייל פסיפלורה.

ואיפה החזון

אז איפה הבעיה? בטקסים אחרים, כמו חתונה למשל, הטקס הדתי הוא חלק מהתפאורה אבל לא העילה לקיום האירוע עצמו. כך למשל יכול היה הזוג הצעיר להעדיף שופט, רבה, כומר קתולי או קאדי, אלא שלרוב ממניעי דת וחוק, או סתם כי כולם עושים ככה, הדוס מקבל את הכבוד לפקח על האיחוד המרגש. בשורה התחתונה, מדובר במאורע אוניברסלי - איחוד זוגי. הרב, הוא רק האמצעי.

בבר ובת מצווה הסיפור שונה. ביהדות היום הזה מקבל משמעות אחרת מכל יום הולדת, בעיקר מהפן המחייב. בר מצווה או בת מצווה משמעו כי מיום זה ואילך חייבים הנ"ל במצוות ככל יהודי. משום מה, לא נראה לי שערב קריוקי של להיטי MTV הוא הדרך להפנמת המסר הזה, או מסר

ערכי אחר. בוא נאמר בעדינות שהמשפט "מהיום אמא מרשה לי פרנץ' מניקור" הוא לא בדיוק מקבילה ערכית לעול רוחני, לאומי או אפילו פמיניסטי.

ולמרות שחיפשתי היטב, והייתי דרוכה כדי לקלוט שביב מסר, משהו - ואם לא דתי אז לפחות תרבותי, סציולוגי, אפרופו חניכה לעולם הבוגרים -  הרדאר קלט רק רעשים סטאטיים של רמיזות מיניות. לא נגלה שום חזון למעט ריק מביך, שאפילו סרט עמוס בתמונות ילדות מאושרות לא יכול היה למלא. משום מה, אף אחד מההורים הסופר-אינטיליגנטים לא חשב מה קורה ליום הזה כשמפשיטים אותו בכוח מכל סממן מסורתי, וגם לא מלבישים אותו בשום תוכן אחר. ובעיקר מה המצווה הגדולה לחגוג מאורע שלא ממש מאמינים במסר שלו, קרי עול מצוות?  

בעידן שבו עלייה לתורה היא סיבה למרגמת סוכריות ותו לא, וביקור בכותל שמור לשמאלנים מהבית הלבן, ציון הדרך החשוב בחייו של יהודי מתבגר, נשאר לצערי מאוד ילדותי. אם תשאלו אותי, אפשר היה לוותר על כל הטררם הזה. מנסיון כואב, זו אפילו מצווה.