אני עוזב את הגוף שלי ומתמסר. החושך עוזר
גברים שונים, אחד שחקן מצליח, שני הומו דתי, שלישי מובטל-סכיזופרן. בשבילי הם כולם דומים. כולם מאוד עצובים. עיניהם כבויות. מציעים סקס, אבל לא מעזים לבקש חיבוק
כמובן, להתאהבות כזאת פשוט לא היה סיכוי, ומהר מאוד נזרקתי ממנה. נזרקתי לרחוב, מעביר את לילותיי במיטות זרות, לנסות להבין מי אני ומה הזהות המינית שלי, כמצוות האהוב הראשון. זאת חויה עצובה, חלולה, מרוקנת. לא ממליץ לאף אחד.
מדובר בכרוניקה ידועה מראש: אחרי משקה ופלירטוט במעודון על רקע אורות זוהרים, אני מקבל כתובת. חונה. הדופק עולה, ספק כתוצאה מעליה במדרגות, ספק מהתרגשות. פיק ברכיים. דלת של דירה אפלה נפתחת. מאחוריה עומד גבר. מקבל את פניך במבט בוחן או חשש.
גברים שונים, אחד שחקן מצליח, שני הומו דתי, שלישי מובטל-סכיזופרן. לא מעניין אותי הסיפור האישי שלהם. בשבילי הם כולם דומים. כולם מאוד עצובים. עיניהם כבויות. מציעים סקס, אבל לא מעזים לבקש חיבוק. שולחים ידיים, אבל מתאווים להניח את ראשם על כתף חמה. הבדידות והאכזבה משתקפת בכל תנועה שלהם, מראה המשקפת את הבדידות שלי.
מי יודע מה נאמר באמת ומה נאמר כשקר?
קורבן מסכן של המודרניות. שיחת היכרות קצרה, מי יודע מה נאמר באמת ומה נאמר כשקר? למי זה משנה בעצם? אני לא אראה אותם יותר בחיים. לפחות כך אני מקווה. מדברים בלי להגיד שום דבר.
כשהשקט מהדד ומתפשט בחדר, הטכניקה החייתית משתלטת. לרגע אני מתחרט. בעצם לא רציתי להיות שם. אני עוזב את הגוף שלי ומתמסר. החושך, חברי הטוב, עוזר, מקהה את הכאב.
הרגשה של בוקר לאחר קרב. מלקקים את הפצעים
אחרי שמסיימים אני אוסף את הבגדים ומתלבש. אני לוחש להם שאני פשוט עייף, ועוזב, מבלי להביט אחורנית. בחוץ מחכה העיר, והשחר עולה. תל אביב חושפת את פרצופה. העיר הזאת היא כמו אשה יפהפיה שפוגשים בערב, ישנים איתה אחרי ליל אהבה, ובבוקר מגלים זקנה, מכוערת, מקומטת, שהיתה אמש תחת מסיכת איפור כבדה. הפסולת שהשאירו השתיינים מעלה צחנה. צלילי המוזיקה שנשמעו בערב מבתי הקפה והפאבים התחלפו בזמזום מעצבן של הזבובים. הרגשה של בוקר לאחר קרב. מלקקים את הפצעים. הרחובות התרוקנו מאוהבים צעירים. רק הקבצנים נשארו. הקבצנים ואני, מחפש את דרכי הביתה. בבית כבר מעדיפים לא לשאול שאלות.
רציתי שינוי. יצאתי לבר, ולצלילי מנגינות האירוויזיון פגשתי בחור בגילי, יפה תואר. בנוי לתלפיות, בעל בלורית זהובה. העצבות בעיניו היתה שונה. אפשר להבחין שהוא עוד לא לגמרי חלול. הוא הצהיר שישמח להכיר אותי לכל מטרה.
למחרת נפגשנו בבית הקפה. הוא היה יהיר, לא מתעניין, סתם, נפגש כדי להעביר את הזמן. אבל בפעם השנייה שנפגשנו, כשהוא ליטף אותי ונשק לי בעדינות, הרגשתי לרגע כמו שהרגשתי כשפגשתי את האהוב הראשון. חמימות. ביטחון. נוחות.
לא רציתי לשכב איתו, רציתי לבנות קשר לאט. לכן, כשהגענו למיטה רק עטפתי אותו בחיבוק. רציתי להישאר איתו ככה, מחובק, לא בודד, אנושי. הוא לחש לי: "זה לא תקין". נשקתי לו. הרהרתי בליבי שמה שלא תקין זה ששנינו מרגשים חמימות כזאת ומפרים את הכרוניקה הידועה מראש.
עניתי בשאלה: "מה לא תקין, מתוק?".
"לא תקין, העייפות שלי", הוא ירה מפיו את הקוד.
הוא רצה שאני אצא מהדירה, שלא אעז להכנס לליבו. ידעתי שלא אראה יותר לעולם. בחוץ חיכו לי השקט והחושך.
למה אני מבזה את עצמי ככה?
כשאני חוזר לחיים הטובים, הנורמליים, השגרתיים, לפעמים מבלי להתכוון נפלט לי המשפט "איך הסתבכתי?". זכר ללילותיי הקשים. למה אני מבזה את עצמי ככה? למה אני מכלה לעצמי את הנשמה, מתרוקן מחמלה. אני לא אמצא את שאני מחפש. מה התועלת בעלבון הזה? איזו הנאה יש בלילות האלו? אין שם מקום לאהבה. אני הולך לאיבוד בתוך הפחד, בלי דרך. הימרתי על הלב שלי והפסדתי לעיר חסרת רחמים. אני ממשיך ליפול לתהומות ללא תחתית, הלאה הלאה. אחרי לילה חד פעמי, כשאני שב ואומר לגבר שאני עייף, זה לא תירוץ לעזוב, אלא האמת לאמיתה.
אני עייף מרדיפה אחרי האהבה.
