סיור בבני ברק: לנסוע קרוב אבל להגיע רחוק

להגיע לבני ברק, זה לנסוע קרוב. להגיע לבני ברק, העיר הכי צפופה בישראל, הכי ענייה בגביית מיסים אבל הכי עשירה במצוות, זה לנסוע קרוב אבל להגיע רחוק. ולהגיע אליה ביום שישי זו נסיעה לחוויה כשרה וחרדית למהדרין, כזאת שנותנת הצצה לעולם אחר, שנראה לנו שונה אבל בעצם זה אנחנו, לפני לא הרבה שנים, במקומות אחרים.

וכשמגיעים לבני ברק ביום שישי, חייבים לפתוח ב"שאנז אליזה" של העיר - רחוב רבי עקיבא. זהו הלב הפועם של בני ברק, ממנו יוצאות דרכים לשכונות, לישיבות, לבתי הכנסת, למאות מפעלי הצדקה וגמילות החסדים שמהווים מפעל תרבותי וכלכלי ענק שנסתר מעין ישראלים שאינם מכירים את ההוויה.

כאן גם נמצא הקניון היחיד של העיר, כאן קונים את הבגדים התפורים לפי הסגנון והזרם שהלבוש מייצג. כאן מצטיידים בתקליטורים ובדיסקים שרק גברים שרים בהם, כאן ממוקמות חנויות לכובעים ולפאות סינתטיות ולכאלה העשויות שיער אמיתי.

הבגדים תפורים לפי הסגנון והזרם שהלבוש מייצג (צילומים: גילי מצא)

שלט בפתח חנות. "מאמינים" בשלט?

כאן תמצאו קופות צדקה בכל פינה ועוד תופעות כשרות האופייניות רק לבני ברק, כמו מין חצוצרה שתוקעים בה תרועות ברמקולי ענק, והיא משביתה את התנועה משקיעת החמה בערב שבת עד צאת הכוכבים במוצאי השבת.

זהו גם מקומם של שדכנים עם המתמחים באופי אנושי, בדקויות בין חסידים וזרמים. כאן תמצאו ספקי נרות ועששיות, ואפילו משרדי חקירות חבויים שמגלים חריגות התנהגותיות, החל משוברי נדרי אמונים ועוברים על "לא תנאף", דרך אפיקורסיות והתבוללות חילונית, רחמנא ליצלן, ועד חשיפה לדברי תועבה באמצעות המדיה האלקטרונית, הטלפונים הסלולריים ושוד ושבר - הטלוויזיה והאינטרנט.

כביש שחור, כביש לבן

נקודת המפגש עם המדריכה, דליה שוטלנד, הייתה ב"מכון מור", בז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא. הגיעו רבים, בעיקר פנסיונרים, שמסיירים עם המרכז להכרת תל אביב-יפו. "מכון מור", כיום מרכז לבדיקות "עשרת אלפים" לעובדים, ניצב על מה שהיה פעם מכון המים של העיר, שהחלה כמושבה חקלאית עם מטעי פרי הדר שנטעו המתיישבים הראשונים, חובשי כיפות, בני העלייה הרביעית, שקנו מאדמות כפר ערבי ששכן בסמוך. באזור המכון ניצבה בריכת ההשקייה לפרדסים, ובימים התמימים ההם נערכו בה תחרויות שחייה בין יהודים לערבים.

ממהרים להכין את השבת. צומת מרכזי בעיר

חצינו את ז'בוטינסקי, שלדברי שוטלנד היה הכביש השחור הראשון לעומת רחוב ביאליק הסמוך, ברמת-גן, שנחשב "לבן". מה הסיפור? "הנציב הבריטי היה אמור לנסוע בו ומכיוון שכולו היה בורות ומהמורות, זיפתו אותו", הסבירה שוטלנד. רחוב ביאליק של אותם ימים היה שביל עפר מהודק. שוטלנד יורה סיפורים נוסטלגיים, אגדות אורבניות, שבבי היסטוריה ובעיקר התלהבות רבה מהעיר, ורצון להראות את פניה השונים.

ליד מכון מור, נמצאת מסעדה שמציעה אוכל ביתי לקראת ערבי שבת וחג. כשצריך להאכיל בממוצע שישה ילדים, צריך לחשוב פעמיים, אבל מי שיכולה להרשות לעצמה לא "להתבשל" יום שלם בחמין, קרפלעך, קיגל, טשולנט, יש לה מבחר ענק במחירים מוזלים.

התבקשנו להרים ראש מדי פעם ולראות בניית טלאים של תוספת קומה עם גג רעפים, סגירת מרפסת, אילוצים של "כן ירבו", משפחות ברוכות ילדים, מצוקת דיור לעומת וילות של אדמו"רים בשכונות השונות. על חלק מהחנויות נתלו שלטי "מיד אשוב", כאשר לא ברור כמה זמן ייקח המיד ומי בדיוק ישוב, במיוחד ביום שישי כשצריך להכין את השבת.

בניית טלאים, תוספת קומה או סגירת מרפסת. סוגי בנייה שונים בבני ברק

מבחר ענק של מאכלים במחירים מוזלים. קונים אוכל מוכן

פאה משיער יהודי אמיתי - הכי יקר

חנויות לפאות הן סמל ההיכר הנשי של העיר. יש רבנים שמחייבים פאות וכיסויי ראש, אחרים ליברליים יותר. לשיער הפאה יש ניואנסים של יוקרה ומחיר. שיער אירופי-סינתטי זול יותר משיער אסייתי, והכי יקר, שיער יהודי אמיתי. הסתכלנו מסביב על ראשים. חיפשנו לראות תסרוקת שחוזרת על עצמה, שבתרגום בני ברקי פירושו פאה פופולארית. עוד אמירה מקומית היא הכובע, שפירושו סטטוס שרומז על קשר לחצר אדמו"ר זה או אחר.

ואם מדברים על אופנה, יש "יציאות" מעניינות בכמה חנויות, לדתיות לייט. למשל, ברבי עקיבא 46, חולצות מותגים, לה-קוסט, דולצ'ה גבנה, עם פאייטים וניצוצות ב-150 שקל. כשמסתכלים מהצד באופנת הרחוב קשה לתייג. תלמידי ישיבות מול חסידים. קודים ברורים של סוג בד, אורך, קישוט ותוספות שקצת קשה לחרוג מהן, לכל אחד הגדרות אחרות. הקאפוטה (המעיל הארוך), הגרביים, הכובע, הנעליים, האבנט שמפרידים בין עולמות של חסידים או מתנגדים, ליטאים ועוד.

באמצע הרחוב, בקניון העירוני היחיד, שתי קומות של בעיקר כלי בית מגובבים בערימות על הרצפה. יותר חנות כל-בו שכונתית של פרבר מאשר משהו שמתיימר להיות ה-קניון לכל טעם וכיס. דגמנו את המדרגות הנעות שבו מספר פעמים, כדי להתבונן ביצירת אמנות בתקרה. ויטראז' יוקרתי, ניגוד צורם לתחושת הבלאגן בכל-בו-קניון.

סמל ההיכר הנשי של העיר. פיאות בחלון ראווה

יש "יציאות" מעניינות בכמה חנויות. כובע אלגנטי במחיר חיסול

כשיצאנו ממנו, עצרנו כמה דקות לבחון את המולת הרחוב. ברמזור עמד אופנוע של "ארגון ההצלה", עם כלי "עבודה" של עזרה ראשונה מיידית. הארגון שיש לו אלפי מתנדבים בכל הארץ מתנייד באופנועים שיעילים יותר מאמבולנס, במיוחד בתחבורה הצפופה של בני ברק והאזור. כל כמה מטרים ראינו קופת צדקה, קשורה במפתח לעמוד שמשלשלים לתוכה תרומות לאוכל לשבת או לנצרכים.

לאכול צהריים בשקל

אבל בני ברק זה גם הרבה צלילים וריחות. באחד הרחובות הרחנו ריח חזק של טבק, שנישא ברוח, זכר למפעל הסיגריות "דובק". קצת קשה להאמין שהריח נשמר למרות שהמפעל מזמן לא בעיר. במשרדי "בית התבשיל", אפשר לאכול צהריים בשקל ומהמקום יוצאות עשרות מנות שמחולקות חינם למיעוטי יכולת. אחד מתוך כ-1,000 מוסדות גמילות חסדים בעיר שמתחלקים ל-11 תתי קבוצות בנושאי בריאות, אירוסין ושידוכים, עזרה לתינוקות ועוד.

מאחת החצרות עלו זמירות של ילדים בעברית, שמחליפה את היידיש, שהיתה שפת העיר והחינוך. בחנות דיסקים "גרונטק", רק גברים שרים, משחקים ומככבים על עטיפות הדיסקים והתקליטורים, כי קול באישה ערווה. פן הומוריסטי מצאנו בחלון ראווה של חנות ספרים, כריכת ספר של פו הדב כפוסטר לצד תהילים וספרי קודש.

יעיל יותר מאמבולנס. אופנוע של "ארגון ההצלה"

עשרות מנות מחולקות חינם למיעוטי יכולת. השלט המוכר על העוף לשבת

בצומת הרחובות רבי עקיבא וחזון איש, צריך לעמוד רגע כדי לראות את בני ברק בשיאה, ביום שישי בצהריים. עשרות ילדים שסיימו בית ספר בתלבושת אחידה, קשישים, פה ושם רוכב אופניים. אין כמעט רכבים פרטיים, הרוב נעים ברגל ובתחבורה ציבורית. גברים בחליפות שבת עם תיקים לכובעים וטרולי, נוסעים לבני המשפחה באשדוד ובירושלים לקדש את השבת.

את הסיור סיימנו בביקור בישיבת היהלום שבכתר - ישיבת פוניוביץ (פוניבז'), מרכז תורה מהגדולים בעולם, שהרב ש"ך לימד בה. בכניסה לבניין הענק תלויות הכפותות של התלמידים, טור "שחור" שנראה אחיד, אבל יש לו ניואנס אישי, ריח ומידה.

בקומה השנייה, "היהלום", ארון קודש מצופה זהב, עתיק וייחודי בגילופיו מקהילה איטלקית שלא נשאר לה זכר. מולו, עשרות תלמידים רכונים על ספרי תורה, שקועים בלימוד ושינון. ממול, נוף עירוני צפוף של בני ברק ורמת-גן. שם נפרדו דרכינו וכל אחד חזר לעולם שלו, קרוב לעצמו, רחוק מבני ברק.

מידע נוסף:

הסיור נמשך כשלוש שעות. מומלץ להביא כובע ומים. פרטים על סיורים נוספים ב"מרכז להכרת תל-אביב-יפו" בטלפון 03-5100337

• גילי מצא, עיתונאית וצלמת שצילומיה מוצגים בארץ ובחו"ל