כוח עזר

ארונות הם לא מקום טוב לחיות בו, ועל זה יסכימו גם ההומופובים שקיללו את אסי עזר בפרט וההומואים בכלל כשצפו ב"אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם" (ערוץ 2). בסרט עצמו, קיומם של אנשים כאלה כמעט מוכחש, ובא לידי ביטוי רק בהצללה של ש', אשה בלי מראה ובלי זהות, אם לבת שהכריזה כי היא לסבית וחוותה גהינום של שנאה בתוך המשפחה.

יתר ההורים שהתראיינו בסרט הסתדרו יפה לפי מרכז האג'נדה הפוליטית הלהט"בית: הגילוי הוא תמיד הלם – אלא אם כן ההורים ניחשו מתוך צפיה בהתנהגות של בנם. השיחה המכוננת היא אמנם בעייתית, אך אם שני הצדדים נותנים זה לזה זמן, האהבה מנצחת. ואם קשה לה לנצח, יש קבוצות תמיכה. זה המסר המקובץ מצפיה בפסיפס של ראיונות שעיקרם וידויי הורים על מה שקרה מאז ההודעה הדרמטית של ילדיהם, פלוס ליווי של איריס שש-כוכבי, מנחת קבוצות תמיכה להורי היוצאים מן הארון.

עזר וההורים. נחשפו כמי שהשמיים נפלו עליהם (צילומים: ערוץ 2)

תודו שצפיתם כי רציתם להציץ לאסי עזר. במובן זה ודאי באתם על סיפוקכם: הוריו נחשפים בסרט כמי שהשמיים נפלו עליהם וכמי שהיו בעצמם קורבן להוצאה כפויה מן הארון, כשבנם בחר לספר את החדשות לאומה בראיון ל-"7 ימים" ולא שעה להפצרותיהם שלא לעשות כן. בהמשך היו מאבקים על הבאת בן הזוג לארוחת שבת, הכרה של עזר שייתכן כי טעה ביחסו להוריו בתהליך, הבנה מאוחרת שאכן טעה ונסיון לתיקון. יותר אישי-חושפני-מרגש מזה אי אפשר לבקש, אבל רק כדי שלא תחשבו שאסי עזר לבד, גויסו למשימה גם אביעד קיסוס, גל אוחובסקי, מיקי בוגנים, רונה קינן - וגם כמה אלמונים. 

וכך האישי-מרגש הפך לדידקטי-פוליטי, כמעט למדריך מובנה ליציאה מן הארון, בתנאי שיש לך ההורים הנכונים: אלה שאכן יחושו כי נפלו עליהם השמים אבל יתעשתו ויעטפו את הילד באהבה - אם כי לא בקבלה בלתי-מותנית כמו שהוא רוצה, לפחות לא בהתחלה. אלה שיתמכו בו, אבל לרוב יתקשו לראות אותו מנשק את בן זוגו באותה ארוחת שבת הכרחית, וגם יתקשו להסביר לעצמם מדוע הם מתקשים.

עזר עם איריס שש-כוכבי. הבנה מאוחרת שטעה ונסיון תיקון

יש הורים מצטיינים גם בקרב האלמונים. הנה למשל אמא של יונתן קנריק: מתחת לכיסוי הראש של אשה דתית מסתתרת נשמה ליברלית ואוהבת עד כדי כך שהיא מאושרת לראות את בנה מחובק בזרועות גבר, מפרשת לקולא את האיסור ההלכתי על "משכב זכור" ואינה רואה בו מניעה לאהבה ואינטימיות וחיים משותפים, אבל לא אומרת מילה על הציבור בתוכו היא חיה ועל מאבקיהם ההרואיים והטרגיים של צעירים מבני הציבור בקהילות שלהם.

גם בני משפחת טצת, שאכן נרעשו מאוד מן הגילוי אבל בחרו לתמוך בבנם עד כדי כך שהאב מבקש להתנדב ולהדריך הורים אחרים לכבוד יציאת בנם מן הארון, אפילו זוכים לחיבוק אוהב של עזר ולרגע של התרגשות אמיתית שלו.

השאלה הגדולה, מעבר לאישי-מרגש-חושפני-מציצני, היא מה קורה במשפחות כמו של ש' כשמכוונים אליהן תאורה ולא מצלילים אותן. העדר התייחסות מפורטת יותר למצבים שבהם אין קבלה, הבנה ויכולת להכיל הופכת את הסרט הזה לפלקטי וחד ממדי: התמקדותו בהומואים, כשרונה קינן לבדה "מייצגת" את מה שמתרחש

במשפחות לנשים לסביות, מטה את התמונה עוד יותר והופך אותה לסרט על "תגובות של הורים להומואים יהודים מן המעמד הבינוני ומעלה, רצוי כאלה שחיים בתל אביב, עם ייצוג בלתי פרופורציונלי לסלבס".

כשמתברר כי זה כל הטווח שלו, צריך להיות מאוהב באסי עזר כדי להמשיך ולהאמין שמדובר בסרט איכותי. מצטערת, לא הצלחתי.