מוציאים שם רע לחלטורה

"לילה לא שקט" של תיאטרון הקאמרי הוא ככל הנראה החלטורה הכי יקרה שעלתה אי פעם על במה מרכזית של תיאטרון רפרטוארי בישראל. כישלון אינו בהכרח רע לעושים במלאכת היצירה כשזו נעשית בכנות. אי ניסיון למנוע כישלון ידוע מראש - ולו רק בכדי למזער נזקים - מעלה סימני שאלה על אחריות, בעיקר כשמדובר בתיאטרון ציבורי ובהפקה שבהתאם לעלותה, כך גם מחירי הכרטיסים לצרכן (260 שקלים).

"לילה לא שקט". אין שום קשר לתיאטרון (צילום: אליצור ראובני) 

בהתחשב בעובדה שבראש תיאטרון הקאמרי עומדים שניים מהמנהלים המצליחים בישראל (נעם סמל ועומרי ניצן) – עם יכולות לזהות אמנות טובה כמו פוטנציאל מסחרי - קשה להאמין שאת הפיאסקו הזה הם לא צפו מראש. כך או כך, האירוע המפוקפק הזה היה צריך להישאר בגדר מחווה לשלמה ארצי, לא מעבר לכך.

צריך לומר את האמת: למופע "לילה לא שקט" אין כל קשר ולו הקלוש ביותר לתיאטרון. גם המושג "מחזמר" צר מלהכיל את המוצר הטלוויזיוני הקלוקל שהפיקו בקאמרי. העלילה המטולאת שנרקמה סביב שיריו של ארצי מאולצת ושטחית. לרוב האנשים שעומדים על הבמה יש אמנם סטאר פאוור, אבל מה שטוב לניצנים ולפריים טיים של ערוץ 2 לא בהכרח ראוי לבמה מרכזית של תיאטרון רפרטוארי.

יעלי רונן, במאית המופע, הלכה לאיבוד בתוך הקולאז' המקושקש שרקחה. הדמויות שהיא מניחה על הבמה מדגמנות דימויים של רגש. עזבו אתכם מסבטקסט, תהליכים או דרמה - פה הכל לפנים, גס ואילוסטרטיבי. מקוממת יותר היא היומרה לומר דרך שלל קלישאות מגובבות וסילואטות אנושיות איזה משהו גדול לכאורה על הישראליות ועל החיים בכלל. ואולי זו הנקודה המרכזית - "לילה לא שקט" מתקיים בעולם של "כזה וכאילו", רחוק מאוד מהסדר היומי-פשוט שמייצגים שיריו הנפלאים של שלמה ארצי.

עולם של גימיקים ופטנטים

רונן מפזרת קריצות פסבדו אמנותיות באמצעות כוריאוגרפיה שאמורה לבטא לכאורה את התת מודע והרגש המבעבע

מתחת למילים הנאמרות. גם אם מדובר ברעיון משומש, הוא לא רע לפחות על הנייר. אבל הביצוע חובבני - אחרי הכל, העומדים על הבמה אינם רקדנים כמו שמרביתם אינם שחקנים - והתוצאה מביכה עבור כל הנוגעים בדבר, שחקנים וצופים כאחד. כשיעל בר זוהר שרה על עולם שהפך לגימיק ושמרוב פטנטים מה שנותר זו הכמיהה לאינטימיות, קשה שלא להזדהות.

כן, גם התיאטרון אינו סובל פטנטים. מכאן, ברור מאליו מדוע הסצנה היחידה שעובדת בשעתיים הארוכות מדי של "לילה לא שקט" היא זו היחידה שטומנת בחובה גרעין של פוטנציאל דרמטי. שעה וחצי אחרי פתיחת מסך מגיעה סופסוף סצנה ראויה לעיכול בין אמיר דדון בתפקיד רוחו של חייל שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מיי פיינגולד בתפקיד בת זוגו שמנסה להיאחז בחיים, וזהר ליבה בתפקיד החבר הקרוב שהיה עד לתקרית בה נהרג.

ליבה הוא היחיד שלא מסמן דמות אלא באמת משחק. דדון, שהוא ללא ספק תגלית מוזיקלית, מביא פרשנות מקורית לשירים של ארצי ומצליח לדלג אפילו על מכשולי ה"מחזה" בזכות הצניעות שהוא מביא לבמה. אבל מה שהופך את השעתיים בקאמרי לקצת פחות מבוזבזות הוא הביצוע המחוספס והמצמרר בעצמותיו של פיינגולד לשיר "הוא לא יודע מה עובר עליי", שזועק נואשות ומבטא רגשות חשופים, לא מעובדים, נטולי מניירות.

לא בטוח ששיר אחד, טוב ככל שיהיה, שווה 260 שקל, וכשהדבר היחיד שעובד בהפקה הזו הוא המוזיקה של ארצי והעיבודים המוזיקליים המצוינים של טל פורר, עולה מחשבה מדוע לא להסתפק בדיסק קאברים שיעלה במקרה הקיצוני 70 שקלים.

במשך שנים השתעשעו בקאמרי על חשבון "מרי לו" של תיאטרון הבימה, גרסה לוקלית ראשונה מסוגה לפורמט של "מאמה מיה" מברודווי. "מרי לו" הפך שם נרדף לתיאטרון ממוסחר שבו הכסף הוא הסיבה והמסובב. ההפקה ההיא, שהציגה ארבע שנים וסגרה יותר מ-400 הרצות, הפכה לאחד הקלפים האולטימטיביים לניגוח של התיאטרון הלאומי.

המלך הוא עירום

אם הצלחה וכישלון בתיאטרון הישראלי כיום נמדדים על פי מספרים, ספק אם "לילה לא שקט" יצליח לגרד עשירית

ממה שעשתה "מרי לו". בקאמרי רצו גדול יותר, זוהר יותר, עם הרבה יותר כוכבים. זה טוב לפוסטר, אבל זה לא מוחה את החרפה.

עוד תהיה מעוררת מחשבה קשורה להחלטת הנהלת הקאמרי לזמן את מבקרי התיאטרון לצפייה בהפקה רק בסוף חודש אוגוסט, חודשיים אחרי פתיחת מסך. אם בתיאטרון הקאמרי מאמינים בהפקה, מדוע היא לא נפתחת לביקורת עם עלייתה? אם בתיאטרון הקאמרי חושבים שהמופע אינו מוכן לביקורת - מדוע לא נגנז? ויתרה מכך, כיצד הוא נמכר במחיר מלא לצרכנים? אולי בתיאטרון מאמינים שהמותג "שלמה ארצי" והרכב של סלבריטאים יעשה את שלו כדי לכסות עלויות לפני שמישהו יוכל לקלקל את החגיגה ולצעוק: "המלך עירום".