"החופש מעצבן? תתעצבנו"

זאת לא רשימת טיפים. לא סלסילת עצות. בזה נעסוק אולי בהמשך החופש. בינתיים, אני בטוח שתסתדרו. כולם מסתדרים. מגייסים סבתא, דוד, אחיינית, מגרדים את השקלים מבלטה של מצוקה.

בדיוק כמו שקורה בגשם הראשון, גם בפתח החופש הגדול, החלק הרציונלי במוח יודע שזה יגיע, אבל מכיוון שהוא תופס רק חצי אחוז מהנפש הישראלית, אנחנו נושאים עיניים תמהות לשמיים בסוף יוני ואומרים: "אה! תראו! גשם. אה, סליחה, חופש!"

שנים הרגשתי שהחופש הגדול – כרעיון, כתופעה – מציק להורים גם ברמה שהיא מעבר לתיק מעצבן פה, קומבינציית בילוי לילדים שם. אנחנו לא מצליחים לבלוע את הצפרדע הזו ואני רוצה לבקש מכם שתצטרפו אלי עכשיו לכמה דקות ויחד נחשוב על הסיבות. אני יודע שאתם עסוקים כרגע, אז לפחות שאחד מבני הבית יגיע. תודה. מתחילים. אז למה כל כך קשה לנו עם החופש הגדול?

א. האחריות חוזרת הביתה

בואו נודה באמת האדומה: לפעמים אנחנו, ההורים, בכייניים נוראיים. יש לנו תלונות מפה ועד טימבוקטו על הגננת שלה, שלא אחזה בה בצורה מספיק חמה וטענות קשות למורה שלו, שמסרבת לסלוח לו על השובבות מלאת החיים שבו (כלומר, על זה שהוא זורק כיסאות על כל ילד שמעצבן אותו). למעשה, בפינה נסתרת אנחנו נהנים ללבוש את כובעו של מבקר המדינה יודע הכל ולהתמודד עם הזאטוטים שלנו רק בשעות אחר הצהריים.

ואז מגיע אדון יולי-אוגוסט. חלקנו מגלים בהפתעה שפרי בטננו אינו רק מלאך שופע חדווה וחיוניות והצורך להכיל אותו ואת יצריו לשעות ארוכות יותר גובה מאיתנו, אהמ... איך לומר את זה, נסיקה מסוימת במפלס הקריזה וצניחה תלולה בסולם הסובלנות.

שורה תחתונה: מה שקל להכחיש בשנת הלימודים, קשה להדחיק בקיץ.

ובכל זאת, משהו חיובי: אחלה בסיס לבניית אמפתיה כלפי הגננת והמורה.

ב. מיתוס הבזבוז

"תפסיק להסריח בבית" היה ביטוי נפוץ בבית הורי. משמעותו – כל אימת שאתה רובץ מול הטלויזיה ולא עושה כלום, חוטא הינך בחטא הבטלה האינטלקטואלית ומבזבז אפשרויות יקרות ערך להתפתח.

ואני סבור שזו המשוואה שמשתקת לא מעט הורים וטובים. הרציונל ההורי אומר – בגן ובבית הספר הוא לומד (או בניסוח מודרני מתועב – "מפתח כישורים חברתיים") ואי לכך גם מתפתח. בבית הוא לא עושה כלום – ועל כן הוא נסוג. לא נכון ולא נכון. פשטני ומיותר. מכונת ההתפתחות של הפעוט, הילד והמתבגר, נעה קדימה בצעדים גנטיים בטוחים. גם במקרה הקיצוני של שישים ימי רביצה מול תועבות המסך הקטן לא יווצר נזק בלתי הפיך.

ואם נשלח לשון ארוכה וביקורתית כלפינו ההורים, הרי שמיתוס הבזבוז הוא פשלה שלנו, תוצר לוואי של חברת צריכה תזזיתית שבה מסרים וגירויים מתחלפים בקצב אסטרונומי. אנחנו רוצים לראות שינויים מהירים, מדודים וכמותיים (ילד שישפר את ציוני המתמטיקה שלו בשבע נקודות הינו דוגמא אופיינית) וכל אימת שמתפלק לו יום שלם או בוקר חסר תכנון, יעד וניצחון, אנחנו מרגישים ממש לא טוב עם עצמנו.

אלפי סדנאות רוחניות מנסות להטיף לנו (בצדק!) לקחת מדי פעם זמן לעצמנו, להתבונן, להרהר, ולהקשיב לנימי הנפש הנשכחים. למזלנו, הצאצאים שלנו מסוגלים לבצע זאת סתם תוך כדי ישיבה נינוחה בחדר, מבלי שנצטרך להשקיע 2538 ש"ח בצימר גלילי במרומי מצפה טנטרה, רצוף עיסויים בשמנים ארומטיים פותחי צ'אקרות.

שורה תחתונה: תרגיעו. יהיו שעות בטלה "סתם" והן אפילו מבורכות.

ובכל זאת משהו חיובי: אם זה ידרבן אתכם לעשות משהו מפעיל, חינני ומשפחתי – דיינו.

ג. ואז הבנו שאנחנו לבדנו

פעם כולם עשו מילואים והיום לא. זה קרה לא בגלל שנגיף של אנוכיות וחוסר סולידריות תקף אותנו, אלא בגלל ששוק העבודה השתנה. המשק לא יכל לעמוד באבדן ימי עבודה ומשקי בית לא יכלו יותר להסתגל למצב שבו אחד משני המטפלים של הילד נעלם לחודש. אנשים התחילו לחפש דרכים לעשות פחות מילואים ומצאו אותן. ראיתי את זה קורה ביחידה שלי.

החופש הגדול, כך מראים המחקרים, נותר בעל אורך זהה בארבעים השנים האחרונות – אבל המשפחה הישראלית השתנתה. חופש גדול הוא מכה כלכלית, חופש גדול הוא הוראה ישירה לכרטיס האשראי לממן קייטנות ויותר מכך – באיזשהו רובד סמוי, חופש גדול הוא תזכורת בוטה של המדינה להורים שהם לבד במשחק הזה: "אנחנו (המערכת) נוציא את הילדים לחופש ענקי. אתם (ההורים) - שלא תעיזו לחשוב על לעבוד פחות (מישהו אמר היי-טק?), ועכשיו לכו תשברו את הראש ותסתדרו איכשהו.

מעוצבנים? תתעצבנו! למה מה תעשו, תפטרו את הילדים? אז תפסיקו להתבכיין ורוצו לסיים את הדו"ח שמנהלת השיווק ביקשה מכם עוד אתמול".

שורה התחתונה: הגיע הזמן שנתארגן פוליטית וכלכלית להילחם חזרה.

ובכל זאת, משהו חיובי: הגיע הזמן שנתארגן פוליטית וכלכלית להילחם חזרה.

טקבקו לי רעיונות. אבל חכו שעתיים. אני לוקח את הילדים לחוף השרון.

גיל ונטורה  הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי חשיבה יצירתית והורות.

• לכל הטורים של גיל ונטורה.