למנהלים מגיע ולעניים לא?

בכמה חודשים הצליחה הממשלה לסכל שני חוקים חשובים: החוק להגבלת שכר המנהלים של שלי יחימוביץ', והחוק להעלאת שכר המינימום של עמיר פרץ.

הרטוריקה היתה שונה בשני המקרים. האוצר טען כי העלאת שכר המנהלים לא באה על חשבון רווחיות החברות, אלא להיפך. בקשר להעלאת שכר העניים נטען כי היא תיפגע ברווחיות חברות ותוביל לפיטורי עובדים.

לכאורה עמדות האוצר נתפסות כדבר והיפוכו, שהרי אם שכר גבוה למנהלים מסייע לצמיחה, מדוע העלאת שכרם של העניים יוביל למיתון? יש אולי שיטענו שמשקל העלאת שכר הבכירים קטן בהשוואה להיקף העלאת השכר לעניים. אבל אם זו הודאה נוספת בהיקף העוני בישראל, שחרג מעבר לגבולותיו המסורתיים ושכולל עתה בעיקר עובדים עניים - זו לא סיבה כלכלית מספיק טובה להעלאת שכרם?

אין מדובר כאן על מאבק בין ה"אמפירי" לבין המוסר, אלא בפן הפוליטי הנסתר מהעין והמתבטא במה שמחליטים למדוד. הלמ"ס ובנק ישראל, למשל, מודדים את שיעורו של שכר המינימום ביחס לשכר הממוצע במשק: כ-48%, טוב יותר ממדינות לא מעטות.

אולם השכר הממוצע הוא נתון לא מייצג. מאחר שהכנסות המנהלים מושכות את נתוני שכר הממוצע כלפי מעלה, נופלת רוב רובה של האוכלוסיה מתחת לשכר זה. נתון זה יעיל בחברות שבהן התפלגות ההכנסה מבוזרת, אך לא בכלכלות קוטביות וריכוזיות. לכלכלות שכאלה מתאים יותר השכר החציוני המודד את ההכנסה האמצעית בסולם ההכנסות, מבעל ההכנסה הנמוכה ביותר עד לגבוהה ביותר. הכנסתו של האדם האמצעי, אמורה לשקף את סביבת ההכנסה של מעמד הביניים – השכבה היצרנית והמרכזית בדמוקרטיות מערביות, ולפיכך קיימת חשיבות רבה לאומדן זה, שבנק ישראל והלמ"ס בעקשנות מסרבים לספקו.

אם היינו מחשבים את שיעורו של שכר המינימום ביחס לשכר החציוני במשק, התוצאה היתה די מזעזעת. חישוב גס יגלה שהשכר החציוני הוא קרוב מאוד לשכר המינימום, כ-5000 שקל. לכאורה, שכר המינימום מהווה כ-67% מהשכר החציוני, נתון פנטנסטי על בסיס ההגיון של האוצר. אבל נתון זה מגלם מציאות קשה - כמחצית מהשכירים בישראל משתכרים בסביבות שכר המינימום.

מה קרה לנו שקהו חושינו הביקורתיים? שטיעונים מנוגדים של אותה ממשלה מוצגים ללא התנגדות ממשית? כיצד קרה שמסעו הפרומותאי של עמיר פרץ מוצג כ"הפקרות הרגש" מול "אחריות התבונה"? כיצד קרה שהטוענים לצדק-חלוקתי הם "החברתיים" העומדים מול "הכלכלנים"?

מחוליי הסיינטיפיקציה של מדעי-החברה בכלל, וזו של "מדע" הכלכלה בפרט, היא היומרה לדבר בשם אמת מדעית. שפה מדעית שכזו בהכרח גם הופכת את המתנגדים לה לכאלה המדברים בשם מוסר, פוליטיקה ותרבות, אך לא בשם האמת "אימפירית".

העניין אינו בין מדידות "מדעיות" לנפנופי ידיים, אלא במניפולציה שמטה את השיח הציבורי לכיוון מאוד מסויים. כך לעשירים הוטבע המונח "נטל מס", בעוד שלעניים זו פשוט "חובת מס". כך הפכו "צמיחה" ו"ביזור הכנסות" למושגים סותרים. כך השיח של האוצר מדבר על בעלי השכר הנמוך רק כעל "משאב" תחליפי (שלכן ראוי לשמור את סעיף ה"הוצאה" עליו במינימום האפשרי), ואילו על המנהלים מופעל שיח של "תרומה" לארגון (שגם הוא אמפירית לא נכון במרבית המקרים - לא מצאו מתאם בין שכר המנהלים לשינוי במצב הארגון). כלפי מרבית העובדים מופעל החטא האקזיסטנציאליסטי המחפצן אותם.

וויליאם נסאו סניור, החוקר הבריטי מאוקסופורד, מהראשונים לטעון ליומרה מדעית של "הכלכלה-הפוליטית" כפי שנקראה אז, אמר שהרעב הגדול באירלנד ב-1845 "לא יהרוג יותר ממליון איש, וזה בקושי יספיק להביא איזושהי תועלת". העוני הגדול שבישראל, לעומת זאת, לא יהרוג איש. הוא יהרוג את המדינה עצמה.

ד"ר אבנר בן-זקן, היסטוריון של המדע