כמה מרתק כבר יכול להיות ריתוק

"אני שונא מתאבקים. לא כיף איתם", אמר פעם מישהו שידע על מה הוא מדבר. יכולה להיות לך תוכנית קרב נהדרת, אבל לך תבצע אותה כשאתה מוטח למזרן ואז מרותק לשם על ידי בן אדם שהיה יכול להפוך אותך לכלבה שלו אם הייתם בכלא. ב־MMA יש לך כמעט תמיד סיכוי מול מתאגרף טוב ממך, או גראפלר מוכשר ממך, אבל מתאבק יעיל ממך פשוט לא נותן לך עם מה לעבוד.

יכולת ההיאבקות, או היעדרה, חשובה כי היא המכריעה העיקרית בשאלה איפה יתרחש הקרב - בעמידה, על הקרקע, או צמוד לגדר. מתאבקים גדולים יכולים למעוך את סופרמן לתוך המזרן, ואז להפוך את עצמם לשמיכה אנושית שאי אפשר להשתחרר ממנה. אם הם בכל זאת נתקלים בלוחם ג'יו־ג'יטסו שיכול להכניע כל אחד על הקרקע, מתאבקים יכולים תמיד להשתמש בהיאבקות שלהם ברוורס, ולהשאיר את הקרב מולו בעמידה. הבעיה היא שזה מוביל בדרך כלל לקרבות קיקבוקסינג סוג ז' במקום לתצוגות גראפלינג סוג א'. למנהג הזה, אגב, קוראים Stand & Wang - על משקל Stand & Bang ועל שם אנדי וונג, שחשב שלעמוד זה מגניב, אז הוא עשה את זה כל הדרך לחיסול הקריירה שלו.

בגלל שהם מסוגלים לבטל לחלוטין את המשחק של היריב שלהם, למתאבקים יש יכולת - ונטייה - לגרום למכונות לחימה להיראות כמו ילדים שמנסים להתמודד עם מישהו שגדול מהם בשנתיים. הם מנטרלים יריבים וגורמים להם להיראות רע. לא כיף איתם. גם לא לצופים.

אני מאמין גדול במשפט הגורס ש־MMA זה כמו סקס: אפילו כשזה גרוע, זה יותר טוב מאיגרוף. אבל קרבות בהשתתפות לוחמים עם בסיס בהיאבקות גורמים לי לפקפק בו. מי שמאבד הכרה במקרים האלה זה דווקא אנחנו, הצופים, בזמן שהלוחמים על המסך מאבדים רק את הבתולים. והשאלה היא אם ככה נראה העתיד של הספורט כולו, או רק החלק המבאס של ההווה.

הסיבה: חשבון פשוט

אף אחד לא אומר שקל להיות מתאבק עילית. מתאבקים עובדים קשה יותר מרוב האתלטים בעולם כבר מילדות, יש להם כוח מתפרץ ברגליים שאין לאף אחד אחר, והם מומחים בשליטה על יריב מבוגר שמתנגד. אבל כאן בדיוק טמונה גם הבעיה איתם.

בהיאבקות יש מעשים פיזיים בלתי נתפסים שיכולים להיות קטעים קצרים נפלאים - הטלות, קימות מהקרקע, סקראמבלים ומאבקי שליטה - אבל ככלל, שליטה ספציפית מוחלטת היא מתכון לשעמום שחוזר על עצמו. תחילת סיבוב, הטלה, חיבוק, השופט מקים את הלוחמים, הטלה, חיבוק, סוף סיבוב ואז שוב מההתחלה. תחשבו על זה ככה: כמעט כל צופה יאהב לראות שני קילרים מחליפים מהלומות, וכל אחד שפחות או יותר מבין מה הוא רואה ייהנה משניים שמשחקים על הקרקע שחמט מהיר וקינטי, אבל אפילו מעט הצופים של ספורט ההיאבקות מעדיפים בדרך כלל את קרבות ה־MMA שלהם באחד המישורים האחרים. 

מתאבקים מייאשים את היריב והצופה. זוכרים את הקרב בין ברנדון ורה לרנדי קוטור ב־UFC 105? ורה בא לקרב איגרוף תאילנדי מול קוטור, אבל קוטור בא להצמיד אותו לגדר - ובזה זה נגמר. הצופים בבית שניצלו את הזמן ללכת להביא בירה אולי פיספסו את המכה הכי טובה בקרב, שהיתה של ורה וגם קיפלה את קוטור, אבל זה לא שינה הרבה. השליטה בשאר הקרב היתה של המתאבק, ובמסגרת החוקים הנוכחיים הוא ניצח. 20 אלף הצופים באולם ראו את תרפיית החיבוקים הזאת במשך רבע שעה וצעקו בוז. גם טיאגו אלבס ודן הארדי, כל אחד בתורו, ידעו שג'ורג' סנט־פייר יפיל אותם לקרקע ויטחן אותם שם (ב־UFC 100 וב־UFC 111 בהתאמה), אבל כל האימונים המקדימים לא עזרו להם למנוע מהצרפתי־קנדי לעשות בדיוק את זה. גם בשתי הפעמים האלה קיבלו הצופים חמישה סיבובים של נחום־נשכב־עליך־עכשיו־נראה־איך־תקום. ואני עוד אוהב את GSP.

ובאמת, למה לסנט־פייר להסתכן? בשבילי? הוא לוחם עמידה טוב, אבל כששני לוחמים מאומנים מחליפים אגרופים, הכל יכול לקרות. והוא יודע את זה טוב מאוד. הוא כבר חטף נוקדאון שהוביל להפסד, ממאט סרה מכל האנשים.

"יפה, עכשיו רגל לעיגול ירוק"

אוקיי, עכשיו שאלה: אנחנו ב־2010, ולאף אחד אין בעיה עם משחק קרקע. אבל למה הם כל כך אוהבים להתחבק שם? למתאבקים יש אמנם יציבות מצוינת (מה שגם נקרא "בסיס"), אבל גם הם מעלים את הסיכון שלהם לחטוף הכנעה, סוויפ ושאר מרעין בישין אם הם הולכים על שיפור עמדה כמו מעבר גארד, או על גראונד־אנד־פאונד. זה למה רבים מהם, בייחוד כאלה שעשו הסבה ללוחמה חופשית רק לאחרונה, מחבקים ומקווים לטוב - מה שנקרא Lay & Pray. וכבר אמרנו: כשהחבר'ה האלה מחבקים אותך, דבר ללמפה.

יש רק שתי דרכים מוכחות לנצח מתאבק שמכיר את המשחק. ראשונה היא לא לתת לו להוריד אותך לקרקע או להצמיד אותך לגדר, והשנייה היא לשים אותו בעצמו על הגב - המקום שבו חונך כל חייו שאסור לו להיות. זה אינסטינקט נהדר לא להיות על הגב בשום מצב, אבל החיסרון בהתניה הזאת הוא שמתאבקים, כמו צבים, אף פעם לא מרגישים בנוח כשהם בכל זאת מגיעים לשם. רבים מהפחות מנוסים שנקלעים למצב הזה עושים שטויות או נשברים מנטלית. בקיצור, יש שתי דרכים להעפיל לאוורסט, ושתיהן מסומנות נהדר על המפה. יאללה, להתחיל לטפס.

אם נדמה לכם שלאחרונה יש לא מעט קרבות ברמות הגבוהות שנראים יותר כמו היאבקות נטו ופחות כמו MMA ברוטו, אתם לא טועים. יש לזה כמה סיבות, והראשונה שבהן נמצאת איתנו כבר לא מעט זמן: המתאבקים פשוט התפתחו, ולמדו איך להתאבק מחוץ למסגרת חוקי ההיאבקות. הם למדו איך להוריד מכות מהעמדה העליונה ולהתגונן מפני הכנעות, אז הם לא מפחדים מגראפלרים על הקרקע, במיוחד בסיבובים בני חמש דקות. והם למדו איך לצמצם טווח מבלי להיפגע ואיך להשתמש בגדר, אז הם לא מפחדים מסטרייקרים. עוד סיבה היא שיש המון מתאבקים: בארצות הברית רשומים עשרות אלפי מתאבקים בגירים פעילים, ובימינו זאת אפילו לא מדינה מצטיינת במיוחד בזירה העולמית של הספורט הזה. אם יש הרבה מהם, והם גם מתחרים זה בזה כל הזמן, אז מכוח הסטטיסטיקה לבדו יש סיכוי טוב שכמה מהם יהיו ממש טובים.

מישהו חישב שרק בשביל להרוויח מקום בנבחרת קולג' ממוצעת אתה צריך להיות טוב יותר מ־44 מתאבקי תיכון אחרים, תוך כדי תחרות על בסיס שבועי. לעומת זאת, בשביל להרוויח היום מקום בנבחרת של מכון ג'יו־ג'יטסו ממוצע, אתה צריך בעיקר להירשם למכון (ולגבי תחרויות, רק העילית העולמית של לוחמי הג'יו־ג'יטסו מתחרים בענף שלהם יותר מפעם, גג פעמיים בחודש). בקיצור, תסכימו איתי שרוג'ר פדרר כנראה יותר מוכשר מאמר שבאנה, אלוף העולם בסקווש. ואם הוא יותר מוכשר באופן כללי, רוב הסיכויים הם שהוא גם ילמד כדורסל יותר מהר ממנו. וככה גם ב־MMA. אתלטים שמגיעים כמצטיינים בענף אחד, בדרך כלל לומדים את שאר האספקטים - לפחות במידה מספקת להישרדות - מהר יותר מפדלאות יחסיות.

הסיבה השלישית, שאחראית יותר מכל לנהר המתאבקים שזורם ל־MMA, היא די חדשה: פרנסה. לסטרייקרים תמיד היו זירות איגרוף וקיקבוקס שמשלמות טוב יותר ופחות, וכבר שנים שגראפלרים מוכשרים יכולים למצוא מכון יוקרתי לאמן בו. אבל ליותר מ־2,000 מתאבקים שעוזבים מדי שנה את הקולג' לא היה עד לאחרונה אופק מקצועני בספורט שלהם (אלא אם נביא בחשבון את מתי המעט מאנשי המשקלים הכבדים שהולכים להרוס את הבריאות שלהם ב־WWE). עכשיו יש. הרבה כסף נכנס היום ל־UFC ולכמה ארגונים מתחרים, ובלי שמישהו בכלל התכוון לזה, ה־UFC הפך ל־NFL ול־NBA של הסטודנטים המתאבקים.

אז רגע, האם כל המתאבקים האלה הולכים עכשיו למעוך לנו את הספורט? לא, לא ממש. וגם לזה יש לפחות שתי סיבות. אחת קשורה לספורט ה־MMA עצמו, ואחרת לענפים שמרכיבים אותו.

התוצאה: ניו באלאנס

ה־MMA המאורגן, לפחות בחוקים המודרניים העדכניים שלו, קיים בסך הכל קצת פחות מעשר שנים. כל מי שראה איך אלופים כמו ריץ' פרנקלין נשארו מאחור בשנים האחרונות מבין שהספורט עדיין מתפתח ורחוק מלהגיע לבשלות. אפילו בשנות קיומו הספורות כבר היו תקופות שסגנון אחד, תמיד יעיל אבל לפעמים גם משעמם, הפך לדומיננטי מדי. אבל אז זה תמיד השתנה.

משחר הספורט ועד שחלפו כמה שנים בסט החוקים המודרני, גראפלרים היו הבעיה העיקרית בעיני חלק מהצופים. זה לא באמת שינה לקהל אם עמד מולו אלוף עולם בקיקבוקסינג שהגיע להילחם, כי הוא לא הספיק להנחית מכה אחת לפני שלוחם ג'יו־ג'יטסו בינוני הפך אותו לבייגלה. העניין הזה הסתדר די מהר כשסטרייקרים למדו להתגונן מפני הטלות, אבל אז הפכו קרבות MMA לקרבות איגרוף תאילנדי

חד־צדדיים. בסופו של דבר רוב לוחמי הג'יו־ג'יטסו שיפרו את ההטלות או הפכו ללוחמים שלמים יותר, עם יכולות עמידה טובות. במקביל התחילו הסטרייקרים ללמוד קרקע, אבל התהליך הזה עוד נמשך.

בזמן האחרון כבר אפשר לזהות דוגמאות לכך שהספורט הטבעי והמבריק הזה, שמאוזן כמו אבן־נייר־ומספרים כואב, מתקן את עצמו בכל הנוגע למתאבקים. דוגמה אחת היא אנדרסון סילבה, בהנחה שגם המתאבק צ'ייל סונן לא יצליח לעבור את הרגליים שלו בקרב האליפות ביניהם שיתקיים באוגוסט. סילבה הוא לוחם טופ־5 עולמי פאונד־פור־פאונד, שנלחם כמעט כאילו הוא לא התאמן יום אחד על ספרואל. כן, יש לו קלינץ' תאילנדי רצחני וג'יו־ג'יטסו טובעני, אבל אלה הבעיטות והאגרופים שהוא למד במטריקס, עבודת הרגליים והשליטה בטווחים, שבזכותם אף אחד לא מצליח לאחוז בו מספיק זמן להטלה. אגב, אותו צ'ייל סונן כבר אכל לפני שנה וחצי את משולש חייו מדמיאן מאיה, לוחם שלפני המעבר הסופי ל־MMA היה דג גדול מאוד בבריכת הגנים הקטנה יחסית של הג'יו־ג'יטסו הברזילאי. מתברר שאפילו מתאבק לא יכול לכפות על כל לוחם להתאבק.

עדיין לא צריך להתלהב יותר מדי, כי תהליך התיקון רק התחיל. סילבה ומאיה נחשבים כיום לעילויים בתחומם, וצריך לומר שהם עדיין לא נפגשו עם גאוני היאבקות אמיתיים - שם, כאמור, גאונות צריכה להתבלט מעל הרבה חכמים אחרים. בכל זאת מותר להיות אופטימיים, כי המגמה לטובתנו.

לכל לוחם, שלם ככל שיהיה, יש בסיס או לפחות מקום שבו הוא מרגיש הכי נוח. ובעשור וחצי האחרונים, בגלל ה־UFC, יותר ויותר נערים מתחילים את האימונים שלהם דווקא בג'יו־ג'יטסו ברזילאי או באיגרוף תאילנדי. לעומתם, ספורט ההיאבקות הוותיק והאולימפי כבר זכה לחשיפה מרבית, וקיבל רק חיזוק קל שבקלים עקב ההיכרות המחודשת איתו בזירות החופשיות. בקיצור, יכול להיות שיותר מתאבקים יגיעו בשנים הקרובות ל־MMA, אבל בטוח שיותר אנשים יגיעו לשאר אמנויות הלחימה.

בעצם אפשר להניח שגם השיא של ההיאבקות נמצא איפשהו בעתיד. ברוב העולם עדיין יש הרבה יותר מתאבקים תחרותיים מלוחמי ג'יו־ג'יטסו או קיקבוקסרים מקצועניים. מעבר לזה, יש גם רמה בינלאומית שעד כה רק טיפטפה לזירות ה־MMA. אם ג'וש קושצ'ק נראה לכם כמו מתאבק רציני, תזכרו שהוא ראה את האולימפיאדה מהבית. לג'ודו אני לא מתייחס כרגע, כי זה סיפור מוזר ואחר לגמרי, אבל עוד לא ראינו יותר מעשרה מתאבקים אולימפיים שניסו את כוחם בקריירת MMA רצינית, ואת מספר המדליסטים האולימפיים שנכנסו בינתיים לזירה גם צ'אק לידל יכול לספור בראש. ובכלל, הרוסים ואנשי מדינות הסטן עוד לא נכנסו ברצינות לתמונה. כשכל אלה יגיעו, תפחדו. תפחדו מאוד. מהשעמום.

רק אל תפחדו יותר מדי, כי זה שוב יתאזן. אולי החוקים והניקוד ישתנו קצת. אולי אנחנו נלמד להעריך היאבקות יותר, ואולי המתאבקים עצמם ישתדרגו, כמו שיין קרווין וקיין ולאסקז שלא רק מצמידים אנשים לגדר, אלא מפילים אותם שם בנוקאאוט. וכשאנדרסון סילבה ודמיאן מאיה יהיו הסטנדרט ולא העילוי - בדיוק כמו ריץ' פרנקלין של 2010 לעומת ריץ' פרנקלין של לפני רק שלוש־ארבע שנים - המתאבקים שוב יצטרכו לחשוב מה הם עושים. וזה, יחד עם בריחי ידיים מעופפים ובעיטות סיבוביות באוויר לראש, כל היופי ב־MMA.