לא כל הערבים אותו דבר
הרעיון להקים ערוץ טלוויזיה בערבית צפוי להיכשל. סדר יום של ערבי בישראל שונה משל שכנו, וקשה יהיה למצוא לו מימון מסחרי
כל מי שאומר משהו על התקשורת או על עיתונאים, זוכה מיד בכותרות נדיבות. זאת יודע כל פוליטיקאי מתחיל אשר זקוק לחשיפה כחמצן לנשימה. לאחר שח"כ רונית תירוש הובילה יוזמה מתוקשרת לחוק צינון לעיתונאים המבקשים להיכנס לפוליטיקה, הלוא הוא "חוק לפיד", בא תורו של ח"כ ד"ר נחמן שי.
חברי כנסת אחדים בניצוחו מציעים חוק שירתום את ערוץ הטלוויזיה החדש בערבית למכונת ההסברה ושמא התעמולה הישראלית. לפי חזון זה, הערוץ הייעודי, שטרם קם וספק אם יקום, ישדר לכל דוברי ערבית באשר הם במדינת ישראל ובמזה"ת. תהיה זו תשובה הולמת וזקופת קומה למכלול ערוצי הטלוויזיה העוינים, בכללם אל ג'זירה, אבו דאבי או אמ-בי-סי.
מעט היסטוריה: בסוף שנות ה-90 הוחלט להקים חמישה ערוצים ייעודיים למגזרים שונים באוכלוסיה - ערוץ ברוסית, ערוץ מוזיקה, ערוץ חדשות בסגנון סי-אן-אן, ערוץ מורשת וגם ערוץ בערבית, כולם במימון מסחרי מפרסומת. לא במקרה רק שני הערוצים הראשונים מוכרים לצופים.
חרף העובדה שהערוץ הייעודי בערבית נועד במקורו לשרת חמישית מאוכלוסיית המדינה, לא נמצא זכיין הולם אשר ייענה לאתגר. פעמיים פרסמה המועצה לשידורים בכבלים ובלווין מכרז להפעלת הערוץ. בחודש אפריל השנה פורסם מכרז שלישי ומתוך חשש לכישלון נוסף, הגמיש הרגולטור את התנאים כדי לפתות זכיין פוטנציאלי כלשהו. בין היתר הקלו בתנאי המכרז הבסיסיים למשל, הזיכיון מוצע לעשר שנים, הערוץ ייכנס לחבילת הערוצים DDT ולחבילות הערוצים הבסיסית בכבלים ובלוויין.
יוזמת החקיקה החדשה של ח"כ שי ועמיתיו רק מוסיפה ללבטי ההקמה של הערוץ בערבית ועתידה להרתיע כל אחת מבין הקבוצות שרכשו את ספר המכרז, לפחות מן הטעמים הבאים:
ראשית, תפסת מרובה – לא תפסת. על הערוץ החדש מוטלת משימה בלתי אפשרית שהכשילה כבר את ערוץ 33 הציבורי על גלגוליו השונים.
כל מי שמתייחס לדוברי ערבית כמקשה אחת, שוגה ומחטיא. גרוע מזה, זוהי גישה מיושנת אשר אינה מבדילה בין אזרחי המדינה לבין תושבים במדינות האזור. היא גם מוסיפה לתפיסה סטריאוטיפית, נוסח ליברמן, הרואה בכל דובר ערבית באשר הוא אויב ישראל. די להבין שסדר היום של דוברי ערבית במדינה שונה אף מסדר היום של עמיתיהם ברשות הפלסטינית. מה שמעניין דובר ערבית בנסיכויות המפרץ אינו מעניין את דובר ערבית בנצרת או ברהט.
שנית, במידה רבה שידורי הטלוויזיה הציבורית בערבית כשלו משום שהם מזוהים כשופר הממסד הישראלי. אין כלל ודאות שמימון מסחרי, שגם הוא בעייתי, עתיד לרכך את הדימוי השלילי ולשפר את אמינות הצופים הערבים בערוץ הטלוויזיה בערבית הישראלי.
שלישית, גיוס הערוץ הייעודי למטרות ההסברה עלול לפגוע בעמידותו הכלכלית. כידוע, פוטנציאל הפרסום במגזר הערבי בארץ היה ונשאר מצומצם יחסית. דווקא משום כך, סבור ח"כ שי שערוץ למזה"ת עשוי להגדיל את בסיס הפרסום של הערוץ הייעודי בערבית.
אלא שספק אם מפרסמים גלובליים, כמו יצרני רכב או משקאות, ירצו לבחור דווקא בערוץ הטלוויזיה הישראלית כדי להגיע לצרכנים במדינות ערב. גם המפרסמים המקומיים לא ימצאו עניין רב בערוץ בלתי ממוקד ובלתי מפולח. במצב כזה, הערוץ הייעודי עלול להיקלע לאילוצים כלכליים וליפול כנטל על כתפי הממסד.
ולבסוף, ערוץ טלוויזיה טוב ומקצועי עולה כסף רב. לעולם לא יוכל ערוץ ישראלי בערבית להתחרות בסטנדרטים מקצועיים של ערוצים משופעים במשאבים כספיים ובמשאבי אנוש במדינות האזור. לחילופין, ערוץ טלוויזיה "צנוע" ועילג עלול להשיג יעד הפוך – להגחיך את מדינת ישראל בעיני הצופים במזרה"ת. לשם כך די בערוץ 33 הציבורי!
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון.