הוא החליט שניתוק רגשי מתאים גם לי

• הפרק הקודם: הפכתי שבויה בידיים של ילד מבולבל בן 29
  

הוא התקשר בערב, ורגעי האושר היו עוצמתיים אבל קצרים. לצידם - הרבה רגעים מכוערים. עומרי, שמתהדר בכך שהוא שונה מאחרים, טרח להזכיר לי כל הזמן שללטף, להתחבק, לומר מילים חמות, "זה לא בשביל אנשים כמוני וכמוך". הוא החליט בשבילי שניתוק רגשי מתאים גם לי.

צחקתי. לא העמדתי אותו על טעותו. אז עוד לא הבנתי שזה אחד הסימנים העיקריים לכך שבמערכת היחסים הזו אני נמחקת. הוא אכן צעד בנתיב הזה - מעולם לא החמיא לי, מעולם לא אמר מילה טובה, לא חיזר. כשחברה שאלה האם אי פעם קנה לי משהו עניתי שלא ומיד גוננתי עליו: "זה מנטליות של עוני. אני לא יכולה לצפות מאדם שמחשב כל שקל שיקנה לי משהו". כמי שהגיעה בעצמה ממשפחת מצוקה, חברתי נחרה בבוז והסבירה לי שנתינה לא קשורה למצב כלכלי. לא התייחסתי לדבריה. "אי אפשר לתחזק מה ששבור. הרגשתי שמרוב צמא מוזג משקה לכוס שבורה", שר לי הזמר ברדיו. אטמתי את האזניים.

במקום להודות באוטיזם הרגשי שלו, עומרי לעג לרומנטיקה כאילו מדובר בדבר מאוס. הוא הצהיר שהדבר הכי "סוטה" זה כשחבר מביא לחברתו פרח או כרטיס ברכה ביום האהבה.

שתקתי.

ניסיתי להשמיע לו שירים שקטים שאני אוהבת. "כבי כבי את הזבל הזה. אני לא יכול לשמוע את זה!". הפסקתי להשמיע את השירים האלה כשהוא באזור.

פעם תיארתי לו בציניות במייל איך הדיאלוגים בינינו נשמעים:

מה קורה זונה?

מה קורה מקסים?

את מעצבנת מחץ.

אתה מהמם שאין דברים כאלה.

את מביאה לי את הקריזה.

אתה עושה לי חם בגוף כשאני חושבת עליך.

צאי לי מהוורידים דבק.

רק תחבק אותי עוד ועוד.

קשה לי להבין למה אז זה הצחיק אותי.

תלונות מצידי על מחסור כרוני בקצת חום ואהבה מחוץ למיטה היו נענות, אם בכלל, ב"אני??? על מה את מדברת?".  

פעם, כששכבנו שנינו על הספה, נרדמתי עליו. כשהתעוררתי סיפרתי לו שחלמתי עליו. "למה את צריכה לחלום עלי?" שאל. "אני כאן".

אז זהו, שלא.

באחת הפעמים חיכיתי לו שיחזור הביתה מהעבודה. כששב, העיף בי מבט חטוף והודיע לי שהוא הולך לפיאנו בר חדש של חבר לעזור לו.

"גם אני רוצה לבוא", אמרתי.

"לא. יש שם כל מיני אנשים מפוקפקים, אני לא רוצה שתסתובבי שם", אמר.

לקחתי את הדברים בזעם והלכתי לסרט. כשהוא התקשר לא עניתי. ושוב הסאגה הרגילה – סמסים, טלפונים. תחזרי.

חזרתי.

"לכי תזדייני", אמר לי פעם. זו לא היתה קללה אלא הצעה

הוא הזכיר לי שוב ושוב שהפסיכולוג אמר לו שהוא מפחד מאינטימיות. בד בבד, מידי פעם הוא היה מדבר על החתונה העתידית שלו, הילדים שיהיו לו, כאשר ברור מאליו שהנושאים האלה לא קשורים אלי.

"לכי תזדייני", אמר לי פעם. נימת הדברים הבהילה אותי. זו לא היתה קללה. זו היתה הצעה.

"אני לא מבינה. למה אתה אומר לי את זה? אנחנו ביחד. למה שאני אזדיין עם מישהו אחר?"

"רק יצאת ממערכת יחסים ארוכה. החיים לא מתחילים ונגמרים בי. את בטח רוצה להתנסות עם עוד גברים".

באחד מסופי השבוע המשותפים הוא בקושי התייחס אלי. שנינו בדירה קטנה, והבחור כמעט ומתעלם ממני. עוסק בענייניו, צופה בטלוויזיה. בוהה. הודף אותי. "לא בא לי שתנשקי אותי".

"מה יש לך????????"

"כלום".

רציתי לנסוע הביתה.

הוא קרא לי בחזרה.

יום למחרת הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הגעתי לקצה היכולת הרגשית שלי. נמלאה סאת הייסורים. אני חייבת לסיים את זה. כתבתי מייל פרידה חותך, אבל לא הצלחתי לשלוח. יום למחרת כבר מיתנתי את הנוסח:

"ההתנהגות שלך ביום שבת מאוד פגעה בי. אני מרגישה כאילו יש בתוכך שני אנשים. פעם אתה יכול להיות מקסים וחם ומצחיק וחושני, ובן רגע הכל מתהפך. ד"ר ג'קיל מחליף את מיסטר הייד (או להפך?), ואתה הופך הכי קר, מנוכר ופוגעני שיכול להיות.

אני צריכה לזכור על איזה בלטה בחדר מותר או אסור לי לנשק אותך? אתה מקשיב לפעמים לשטויות שאתה מדבר?

אתה צוחק עלי שאני כל פעם מתניעה את האוטו, אבל זה לא נובע מדברים שאני רוצה לעשות, אלא מתוך ההרגשה האיומה שאתה נותן לי. כבר כמה פעמים בזמן האחרון הזכרת את אשתך העתידית, הילדים שלך וכדומה (מעולם לא חשבתי שמערכת היחסים שלנו הולכת בכיוון הזה, אבל להזכיר לי כל הזמן שמדובר במשהו זמני ממש לא עושה לי טוב). ואם זה לא מספיק, אתה מעלה את הנושא של מערכת יחסים פתוחה. וכששאלתי אותך אם זה לא יפריע לך שאשכב עם מישהו אחר, תשובתך היתה "זה לא אשתי. כולה אנחנו". במקום לתת לי קצת ביטחון בקשר, שלווה, רכות, חום, אתה משדר שאתה ממש לא בעניין, שאני מפריעה לך לנוח על הספה, מתקרצצת. אז מה אתה מצפה שאעשה?

מעולם לא דיברתי איתך על העתיד או באתי אליך בדרישות. כל מה שרציתי זה לחיות איתך בכיף את ההווה. נגמר לי הכוח להילחם.

אני יודעת שקיים עומרי אחר. לפעמים אתה נותן לו לצוץ, ללטף, להצמיד, לפנק, לסנוור אותי, להמיס אותי, לגרום לי לרצות עוד, אבל מהר מאוד אתה חוזר ומתכסה בשריון הקשקשים הרגיל. וזה מה שהורג אותי, שאני יודעת שאתה יכול להתנהל אחרת, אבל בוחר להדוף אותי ממך פיזית ונפשית. למה???"

הוא אוהב אותי, אבל לא יכול לקחת אחריות על שתי ילדות

הוא התקשר בערב, ואז התחילה השיחה שממנה התחמקנו. פתאום אחרי חודשים של אדישות הושמעו מילים אחרות. הוא אוהב אותי, אבל לא יכול לקחת אחריות על שתי ילדות. "החבילה" גדולה עליו. הוא מפחד שאם נמשוך את זה רק ניפגע יותר. בסוף אני אשנא אותו ולא נדבר לנצח, ולזה הוא לא מוכן. הוא קרוע ולא יודע מה לעשות.

יומיים לפני כן אני רציתי לסיים את מערכת היחסים. אבל כשזה היכה בי מהצד שלו, לא הצלחתי לקבל את זה.

"בואי אלי מחר ונמשיך לדבר. אני לא יכול לדבר ככה במכשיר האפור הזה".

באתי.

• המשך: לא יכולה להישאר ידידה שלך, אני אוהבת אותך