5 סיבות ללכת להופעה של ג'ואנה ניוסום

הרומן שלי עם ג'ואנה ניוסום, שתגיע להופעה אחת בישראל ב-30 בספטמבר (הידד!), התחיל באהבה מצליל ראשון. זה היה צליל של נבל, לא כלי שאוזניים של חובב אינדי רוק רגילות לשמוע, והאוזניים שלי נפתחו בסקרנות. אליו הצטרף מהר מאוד קול צייצני, ילדותי, חורקני ומוזר.

מי שיתגבר על הסלידה הראשונית ממנו ויפתח את לבו ואוזניו לג'ואנה ניוסום, יזכה בזכות נדירה ומענגת: להאזין לאחת היוצרות הכי גדולות של העשור האחרון, לא פחות. פנומן אדיר, אמנית שמציבה בכל פעם רף חדש שכל השאר צריכים לעמוד בו.

ניוסום. הוציאה את הנבל מנישת ה"מוזיקה לחלום" (צילום: Gettyimages) 

1. היומרה

יומרה יכולה להיות חולשה נוראה אצל אמן, ולרוב היא אכן כזו, חוץ מאשר במקרים הנדירים והיקרים בהם ליומרה, גבוהה ככל שתהיה, יש גם כיסוי בדמות כישרון. למרות הליכותיה הצנועות בראיונות ובהופעות פומביות, מבחינה אמנותית לא סבלה ניוסום אף פעם ממחסור ביומרה.

כבר באלבום השני שלה היא הקליטה אפוס רחב יריעה: 5 שירים, הארוך ביניהם נושק ל-17 דקות, כשמנגינות הנבל המפותלות שלה הוקפו מכל עבר בעיבודי תזמורת מפוארים של רב-האמן ואן דייק פארקס (שעבר עם הביץ' בויז, בין היתר). זה יכול היה להיות הפלופ המגוחך בהיסטוריה, אלמלא הייתה זו יצירת מופת ("הלחנים העשירים והמורכבים מרימים את הכתיבה המבריקה והמפעימה של ניוסום לרמת אמנות גבוהה ממש. זה לא פופ, זה גם לא פולק. זו אמנות מזוככת, נשגבת", כתבתי כשיצא).

האלבום החדש שלה הוא משולש, שונה לגמרי מקודמיו, וקרוב יותר לג'וני מיטשל. שוב, במקום יצירה נפוחה, יומרנית ומרופדת בחומרים בינוניים, לשאפתנות של ניוסום יש תמורה מלאה, וגם האלבום החדש מבריק, כובש ויפהפה, ללא שיר מיותר או חלש אחד.

ניוסום הצליחה להעמיד בקריירה בת שלושה אלבומים בלבד גוף עבודה מדהים בהיקפו, ובעיקר באיכותו. היא מגיעה לכאן כשהיא עולה על גדותיה מכישרון והשראה, ומשאירה כמעט את כל הזמרות בעולם משתאות מאחור.

2. השירים

בניגוד למלחינים אדירים רבים, ניוסום גם כתבה כמה מהטקסטים היפים במוזיקה המוקלטת של העשור האחרון. קריאת הטקסטים הארוכים, העשירים והמפותלים שלה, בעיקר בשני האלבומים הראשונים, היא חווייה מסחררת.

ניוסום. קול שמפלג את המאזינים לשניים

השליטה שלה במבנה השורה ובכל משלבי השפה האנגלית היא מוחלטת, והיא מדלגת בחופש אדיר בין המשלבים, קוטפת את המילה המתאימה, שוזרת אנלוגיות מהטבע ומהמיתולוגיה בסיפורים יומיומיים, ובעיקר משחקת ללא הפסקה עם החריזה והמצלול, בצורה שגורמת לי בדרך כלל לעצור ולחשוב: מתי היא הספיקה לעשות הכל? גם לכתוב שירה גבוהה ומושכת, גם להלחין ברגישות ובטעם, וגם לבצע ביכולת טכנית אדירה ובדיוק שכזה?

"Emily" או "Only Skin" הארוכים הם דוגמאות נהדרות לעולם המטאפורות ולמצלולים הייחודיים לניוסום, "This Side of the Blue" הוא דוגמה לצורה בה לוקחת ניוסום מבנה שגור של שיר פולק ומעשירה את השפה שלו עשרת מונים, ולעומתם "On a Good Day" הוא שיר פשוט וחכם.

קודם כל עומד לזכותה של ג'ואנה ניוסום הישג חשוב: היא הצליחה לחלץ את הנבל מנישת ה"תעשו לי מוזיקה של חלום", והפכה אותו לכלי ורסטילי ודומיננטי כמו פסנתר, שמחזיק את עמוד השדרה של השירים וגם מקשט אותם. ניוסום משתמשת בנבל באופן מוזר ויוצא דופן: פעמים רבות היא מנגנת ביד אחת הרמוניה במקצב מסוים, וביד השנייה מקצב אחר לגמרי. היא מערבבת מקצבים ופריטות ממוזיקה אפריקאית, עם מהלכים הרמוניים ממוזיקה אפלצ'ית, מפולק אמריקאי ואנגלי ואף מפופ.

ובינינו, מתי שמעתם בפעם האחרונה שיר פופ שהנבל היה הכלי המרכזי בו?

4. הקול

הקול של ניוסום מפלג בחדות את המאזינים. החברה שלי, למשל, לא מסוגלת לשמוע את הקול הזה, הוא בלתי נסבל בעיניה, ואני מכיר עוד רבים ששותפים לסלידתה ויעדיפו להאזין לקונצרט ציפורניים על לוח מאשר ליורשת הזו של קייט בוש. הקול של ניוסום, שהלך והתרכך והתפתח בכל אלבום נוסף שהוציאה, הוא קול צייצני וחורקני במירעו (בעיקר באלבום הראשון), ורך ומלא נימים דקים של הבעה (בעיקר בשניים האחרים).

באלבום הראשון היא נשמעה כמו ג'ואנה ניוסום, אחר כך היא כבר התחילה להזכיר גוונים מסוימים של ביורק, טורי איימוס וג'וני מיטשל. זה לא הקול הכי קל וקליט ברגע הראשון, הוא בהחלט טעם נרכש. אבל הדברים הטובים ביותר בעולם הם אלה שצריך להתאמץ בשבילם, לפחות קצת.

5. הפרצופים

אם לא בשביל כל הסיבות הטובות שלעיל, אם לא בשביל לפגוש פנים אל פנים את הכישרון המוזיקלי המדהים הזה באולם עם הסאונד הכי טוב בארץ, אם לא בשביל כל אלה - שווה להגיע להופעה של ג'ואנה ניוסום רק כדי לראות איך היא שקועה עמוק במוזיקה שלה, מקפידה על כל תו והברה, ושרה עם כל הפרצוף בהעוויות מוזרות ומשעשעות.

לא השתכנעתם? נו, לא בכוח. זו רק מוזיקה. השתכנעתם? ניפגש במשכן.