רוג'ר ווטרס - מושחת, נמאסת

לפני עשרים שנה וקצת, ראיתי את פינק פלויד בהופעה חיה וחיי השתנו, כי מאז לא שמעתי עוד את "החומה". העיתונאית הבריטית ג'ולי ברצ'היל ייעצה פעם לכל עיתונאי רוק שלא לראיין את הגיבורים שלו כי אחר כך הוא יתקשה לחבר בין המרואיין לבין היצירה שלו. במקרה שלי, זה היה מיותר להגשים חלום נעורים ולראות את פינק פלויד אחרי שלוש שנים של פאנק וניו-ווייב. במקרה הטוב אפשר היה לקרוא למופע האימים הדינוזאורי "אכזבה"; האמת היא שזה זה היה חלום ילדות שהתנפץ על החומות.
עשר שנים מאוחר יותר, רוג'ר ווטרס השיק את מופע "החומה" פעם נוספת, כסמל לאיחוד גרמניה. סברתי אז שזה מוקדם מדי לחגוג את האיחוד ומצדי שהגרמנים יישארו מחולקים לעולמים. אבל העולם לא התחשב בי, ורוג'ר לא התחשב בעולם והצליח ליצור מפלצת גדולה אפילו מהמקור. בינתיים המשיכו שלושת החברים הנותרים להסתובב באיצטדיוני העולם עם שלל הולוגרמות סאונד ותאורה שנראו כמו הסט של "היום השלישי", ורוג'ר הקליט אי אלו אלבומים, לא משהו מרעיש במיוחד, ונעלם כדי להתעסק עם מועקות העבר.

רוג'ר הוא האמיתי

השנה הוא חזר. קצת אחרי שדיסק כפול מההופעה המקורית יצא כדי לצבוט את כיסי הזקנים, החליט רוג'ר שגם לו מותר ויצא למסע הופעות משלו בארה"ב, הארץ שממשיכה לעשות כבוד לדינוזאורים הרבה אחרי שכל שאר העולם כבר שכח מי הם. בחוברת המצורפת ל-"In the Flash", הדיסק הכפול שמתעד את המסע הזה, מפרט ווטרס את משנתו ומצהיר שמעולם לא אהב מופעי ענק (??) והכי, אבל באמת, הכי חשוב לו לתקשר ישירות עם הקהל.
לצורך העניין כינס חבורה שהיתה בהחלט יכולה ללוות כל מופע של קשישוני רוק אחרים, והוכיח לעולם מיהו הפינק פלויד האמיתי. אז, קודם כל, כן; ווטרס, כמו בשיר של אמינם, הוא האמיתי, ושנית, זה ממש לא משנה. לא הייתי נדרש כלל לדיסק הזה אלמלא העניין שלו בקונטקסט של תולדות הרוק, קונטקסט שמתעדכן בשנים האחרונות ושולף מתוך התודעה את הלהקות הפרוגרסיביות הזנוחות של שנות השבעים. עד לפני מספר שנים אף אחד לא זכר כלל את החלק הזה, כי הוא מעולם לא היה אופנתי. בואי ומרק בולן כן, יס וקינג קרימזון לא. לד זפלין כן, אמרסון לייק ופלמר, אסיה, ו"UK" לא ולא.

הקולקטיב ופסי הקול

אלא שבארה"ב המשיכו כל השנים לזכור וסיפקו פרנסה לכל אותם הרכבים נשכחים. במקרים מסוימים זה גבל בגיחוך, כשריבים על זכויות יוצרים שיגרו לרחבי היבשת שניים ושלושה הרכבים שונים תחת אותו שם. במקרה אחד, קיצוני במיוחד, ניצבו פעם על במה אחת כל ההרכבים של "יס", משהו כמו עשרים איש, עם שני זמרים, שני קלידנים וכדומה. והאמריקאים, שאוהבים הכל בגדול, אהבו גם את זה. זה היה רק עניין של זמן עד שהם ייצאו מהתודעה הפרטית של קובעי טעם ומגדירי תרבות ויחלחלו גם לקולקטיב שלנו. הדרך המהירה ביותר לשם היתה באמצאות פסי קול. אם פסקולי שנות השישים עיטרו את הסרטים של שנות השמונים, וסרטי שנות התשעים דנו בשנות הגלאם והדיסקו של ראשית וסוף שנות השבעים, עכשיו כבר לא מתביישים להתעסק בלהקות שהקליטו אז רק אלבומים, שכמעט לא הוציאו סנגלים ושחלקן נעלם לחלוטין. הבמאים של היום בני הארבעים מינוס משבצים מוזיקה של יס, המי, קינג קרימזון, שמות שמעולם לא הופיעו בפסי קול. כך היה ב"באפלו 66" של וינסנט גאלו, ב"ראשמור", וב"כמעט מפורסמת", סרטו האחרון של קמרון קרואו (ג'רי מגוויאר) שעוד לא הגיע לארץ, שעוסק בכלל במבקרי רוק בשנות השבעים.

כמו "טומי", המיוזיקל

עם כל התוכן וההיסטוריה האלו ניגשתי לשמוע את רוג'ר ווטרס וגיליתי, כפי שחששתי, שיש צלילים וניואנסים מוזיקליים שצרובים בהארד דיסק של התודעה ואין כל אפשרות למחוק אותם. הצלילים של פינק פלויד משוחזרים בזהירות רבה, והדיסק מתפרש על פני כל התקופות, מאלבומם השני,
"A Saucerful of Secrets" הפסיכאדלי, דרך "The Dark Side Of The Moon" ו-"Wish You Were Here”, וכמובן- “The Wall”. הביצועים מזכירים את מה שהמיוזיקל "טומי" של המי, שהוצג לפני מספר שנים, עולל לשיריו המופלאים של פיט טאונסנד, ולהקת השחזור כוללת בין השאר את הגיטריסט סנואי ווייט (“ ציפור גן עדן"), ואת הזמרת פי.פי. ארנולד, ששווה סיפור נפרד (היתה ב"גריד" ולוותה בשנות השישים על ידי אמרסון ולהקת "הנייס"). ואם אנחנו כבר בטריוויה, אז במופע המקורי של "החומה" היתה להקת גיבוי מאחורי הקלעים, והגיטריסט היה לא אחר מאשר סנואי ווייט (אגב, הוא גם הופיע במופעי האימה המחודשים ב-90'). אז הוא ורוג'ר סגרו מעגל, ואני בסך הכל אחליף דיסק וזהו.