הנשים צרות, הסטריאוטיפים עבים

נקודות אור זעירות מבליחות מבעד לענן המנחוס הרובץ על ערוץ 10, ולמרות שצריך זכוכית מגדלת כדי לראות אותן, הנה מה שבקע מתוך "הצרות שלי עם נשים", פרק ראשון: למנכ"לית החברה לקוסמטיקה קוראים לילך תורג'מן (טלי שרון). לעובד המסור שלה, מעצב האריזות עם הבעיות בזוגיות קוראים ארי שניידר (דן שפירא) והנה לכם גם היפוך סטראוטיפים מגדריים וגם טיפול בקבעונות עדתיים, שאפו שאפו.

שפירא. שינויים בדרך לזוגיות המיוחלת

בנוסף – וזה כבר מאור גדול – תפגשו שם את חנה לסלאו בתפקיד עדינה בבאיוף, הפסיכולוגית ההיפראקטיבית מהגהינום. ורדה רזיאל-ז'קונט היא פודל ישנוני לידה. רק בפיה של לסלאו, משפטים המתארים את הבעיה האמיתית של שניידר התקוע יכולים להישמע כך, "אתה פוחלץ. אתה פקק באיילון. אתה האגודל של שימי תבורי. אתה בעלי הראשון בערב חילופי זוגות", ולחצות את רף האמינות הנדרש מקומדית מצבים. 

חזרנו לאייטיז?

מכל בחינה אחרת, "הצרות שלי עם נשים" מלאה בצרות. הרעיון דווקא לא רע – בחור אנאלי לעילא שופך את מררתו בפני הפסיכולוגית התקיפה וגסת הרוח שמלמדת אותו להתמודד עם שינויים בדרך לזוגיות המיוחלת. בין וידוי לווידוי משובצים קטעים מחייו ועלילותיו, ועכשיו רק צריך לתסרט את זה באורח מתקבל על הדעת, כדי שיהיו שלוש עונות ושבעה אחוזי רייטינג. אבוי, בפרק הראשון זה לא הצליח.

לסלאו. הרימה את הפרק הראשון - לפרקים

הגמלוניות והאיטיות של הדיאלוגים מזכירה נשכחות מן האייטיז. הצמדת העלילה למכנה המשותף הנמוך ביותר של דעות הצופים - גבר עם חולצה ורודה חשוד בהומואיות, אישה שהיא מנכ"לית חייבת להיראות טוב במיוחד כדי לא להציק לעובדיה - מהווה זלזול מיותר בתבונתם של אותם צופים, והשימוש המופרז באירוניה דרמטית מעייף נורא.

מערכת סטריאוטיפים

למקרה ששכחתם, המונח הזה מתאר פערי ידע בין הגיבור לבין קוראי ספר או אנשים דבוקים למסך. בכל רגע נתון, אתם יודעים טוב יותר מארי שניידר מה הבעיה שלו באמת,

וטוב יותר ממנו מה מתכננת המנכ"לית שלו וטוב ממנה, מי דפק לה את הרכב בחנייה ואילו צרות צפויות משום כך בפרק הבא. לפחות על פי האקספוזיציה, אין בידע הזה כדי ליצור הזדהות או סקרנות לגבי הדמויות ועלילותיהן במידה שתצמיד את הצופים למסך גם בשבוע הבא.

רני סער חתום על הבימוי. במקרה של לסלאו, זו כמובן הצלחה, כי פצצת הכשרון הרב-שנתית הזאת מביאה לתפקיד הבנה עמוקה של תזמון קומי ומנצלת היטב את יכולתה לייצר דמויות מוגזמות וקיצוניות. נוכחותו של דן שפירא אנמית יותר, אבל אולי התהליך הטיפולי או נס תסריטי יצילו אותו בהמשך. בשורה התחתונה: אלמלא היתה שם לסלאו, לא הייתי שורדת עד סוף הפרק הראשון.