מה למדנו בחלוף עשור מכשלון קמפ-דיוויד?
המיתוס לפיו אין פרטנר הצליח לקנות אחיזה בדעת הקהל הישראלית. אך המנהיגות הנוכחית מודה שהיא זו שמסרבת כעת למתווה קלינטון. האם כך הופכים כל אבן בדרך להסכם?
לפני 11 שנים נבחר ברוב גורף ראש ממשלה חדש בישראל. אהוד ברק הבטיח לצאת מלבנון, להביא הסדר קבע עם הפלסטינים ולטפל בזקנה במסדרון. אחרי 18 חודשים הוא ירד מהשלטון וישראל נכנסה לעימות בעצימות משתנה עם העולם שסביבה: עימות בעצימות נמוכה עם הפלסטינים, שתי מערכות צבאיות בעצימות בינונית בלבנון ובעזה, ובאופק, כך אומרים, ממתין עימות בעצימות גבוהה - בעברית פשוטה מלחמה - עליה מדברים כעל גזרת גורל בלתי נמנעת.
עשר שנים לכישלון הצורב ונראה שלמרות עשרות הספרים, טובים יותר וטובים פחות שנכתבו על המשא ומתן שכשל, דעת הקהל הישראלית ברובה המכריע נותרה בשנת 2000. גם היום, עשור אחרי, יש רוב ישראלי מוצק המקבל את טענת ברק כי "אין פרטנר". מה יש? מאבק על עצם הקיום, מבחן הנמשך מ-1948. ברק חזר מקמפ-דיוויד ושכנע את הרוב הישראלי כי אין חלופה מלבד המשך העימות. השאלה הנכונה והקשה יותר כמובן, היא לאיזה הסכם הפלסטינים הם פרטנר; ולא פחות חשוב, האם אנחנו מוכנים לו. במילים אחרות, האם בינינו לבין שכנינו מתנהל מיקוח על תנאי ההסכם או מאבק שאין בו פשרה? הספרים, מומלץ לקרוא לפני המלחמה הבאה, מספרים סיפור אחר לגמרי מזה שבו מאמינים רוב הישראלים.
אלו שהשתתפו בדיונים או התבוננו בהם, ישראלים (בן עמי, שר) פלסטינים (אבו עלא) ואחרים (אינדיק) מסכימים כי הצדדים התמקחו על התנאים לסיום הסכסוך. הם לא הגיעו להסכמה על הגבולות; הם לא הגיעו להסכמה על ירושלים; הם דיברו מעט, ולא הסכימו גם על הסוגיה הקשה מכולן, זו של פליטי 1948.
ביולי 2000 הציע ברק לדון בחלוקת ירושלים, ובעיני טוב שהציע. עד אז הקונסנסוס הישראלי הטיל איסור חמור על העלאת הסוגיה לדיון. אך ברק קיבל רגליים קרות - הרגל אצל האיש כאשר מדובר במהלכים מדיניים. הוא לא הסכים למה שהיה, הווה ויהיה התנאי היסודי לשלום - הפיכתה של העיר לבירה המשותפת של שתי המדינות בהסדר הוגן.
רק בדצמבר 2000, כחצי שנה אחרי קמפ-דיוויד, הציע קלינטון את המסגרת לפתרון כולל: נסיגה לגבולות 1967 בתיקונים מזעריים כשבירושלים "מה שיהודי לישראל ומה שערבי לפלסטינים". ברק, רק כמה חודשים קודם לכן, ביולי 2000, לא הסכים לכך. אז הוא הציע סיפוח של כ-10% משטח הגדה ללא חילופי שטחים והסדר לא סביר בירושלים.
אם למדנו משהו בעשור המבוזבז (שאלו את אולמרט), הוא שנקודת ההתחלה והסיום בפשרה הטריטוריאלית נמצאת קרוב מאוד לגבולות "הקו הירוק". לכן המסכות שנפלו אז חשפו כי מי שרוצה שלום ו"שתי מדינות" חייב לקבל נסיגה לגבולות ההם; חלוקת הארץ 77% לנו 23% להם ופשרה בבירה.
במקום לשאול אם יש פרטנר, צריך לשאול אם ישראל מסכימה לתוכנית קלינטון. ממשלת נתניהו אינה מסכימה לתנאים שבתוכנית. הקואליציה, המונהגת על ידי השביעייה, אומרת בגלוי שזו אינה פשרה שמקובלת עליה. הם רוצים אולי הסכם בתנאים אחרים, אך אפילו אינם אומרים מהם.
המסבירים מטעם ישראל חוזרים וטוענים כי ישראל הציעה פשרה מרחיקת לכת ב-2000 שהוכיחה שהצד השני סרבן. אך כאמור, ממשלת נתניהו אינה מסכימה לפשרה שקלינטון הציע, ואת זה מבינים בעולם, ולכן ההסברה נכשלת. אי אפשר להסביר את המשך הסטטוס קוו.
האם אנחנו מוכנים להסתכן במלחמה בידיעה שלא הפכנו כל אבן? האם אנחנו מוכנים להמשיך בבידוד הבינלאומי כשכולם מבינים שתוכנית קלינטון אינה מקובלת עלינו?
ברק ונתניהו, לפני שאתם מוכיחים בפועל שאתם פרטנרים למלחמה, תוכיחו שאתם - בהצהרה לפחות - פרטנרים לשלום. חברים, אמרו כן לקלינטון. הוא חבר של ישראל.
פרופ' אריה ארנון, המחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וראש התוכנית לחברה וכלכלה במכון ון-ליר בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
