יותר זה פחות

משחקי וידאו לקונסולות תמיד היו עסק יקר, אבל יש לפחות הבדל משמעותי אחד בין עברנו המפוקסל להוונו המתוסכל: פעם ידענו בדיוק כמה זה עולה לנו, כי מה שקיבלנו בקופסה היה הגירסה המלאה והסופית של המשחק שרכשנו. היום לכו תדעו: רכישת המשחק עצמו היא רק הסיפתח למערכת יחסים ממושכת, והסכום שאתם מגהצים עליו הוא רק נקודת מוצא שאחריה תתבקשו להמשיך לשלם עבור תוספות וחבילות הרחבה למיניהן. שם המשחק הוא DLC, או בשמו המלא Downloadable Content, כלומר תוכן נוסף למשחקים שאינו כלול בכותר המקורי, וזמין להורדה מתוך הקונסולות עצמן. וחברות המשחקים, שהבינו את הפוטנציאל בעולם של קונסולות שמחוברות לאינטרנט מהיר, הפכו אותו לפרה החולבת של תעשיית הגיימינג.

במונחים מסחריים מדובר במהלך מתבקש. חברה שמשקיעה כסף וזמן ביצירת כותר איכותי רוצה לראות אותו על המדף לזמן ממושך ככל האפשר, ומשתמשת בפלטפורמה כדי לקדם את המותג ולהאריך את חייו. ויש אפילו דוגמאות מוצלחות לשיטה הזאת: ההרחבה הראשונה של GTA IV מוסיפה למשחק דמויות חדשות ועלילה חדשה, ומספקת עשר שעות משחק נוספות. הרחבה אחרת, The Ballad of Gay Tony, מחברת בין כל קווי העלילה וסוגרת את כל הקצוות הפתוחים. גם חבילות ההרחבה של משחק התפקידים העתידני Fallout 3, שמספקות בין חמש לעשר שעות משחק מעבר ל־100 המקוריות, הן דוגמה לשימוש ראוי ב־DLC. אבל אלה היוצאות מן הכלל. ברוב המקרים התוספות הן לא יותר מתעלול שיווקי שתכליתו להוציא עוד כמה דולרים בודדים מכמה חבר'ה לא פחות בודדים.

אלי האנה, אילוסטרציה

קחו למשל את Oblivion משנת 2006, אחד ממשחקי האקשן הראשונים שהציעו תוכן נוסף בתשלום: כאבירים ימי־ביניימים ניתנה לכם האפשרות לפנק את הסוס שלכם בשריון מוזהב תמורת לא פחות מחמישה דולר. עכשיו תבינו, סוסים ב־Oblivion הם כמו מכוניות ב־GTA: מסתובבים חופשי בכל מקום וזמינים לשימוש. אין שום סיבה להוציא כסף אמיתי על שריון לסוס וירטואלי כזה, שעוד עלול לברוח או להיגנב או לכו תדעו מה. ובכל זאת התוסף הזה קיים. ואם עוד איכשהו אפשר להבין את הגיימרים המתלהבים שרכשו אותו - סביר להניח שלפחות חלקם הבינו בדיעבד כמה פראיירים הם יצאו - ההתנהלות של חברת התוכנה במקרה הזה היא על סף הנוכלות. 

הרשת מוצפת בעוד המון תוספות מיותרות שכל תכליתן סחיטת כסף מגיימרים פתאים, ותלבושות נוספות לדמויות הן טרנד חזק מאוד בהקשר הזה. ב־Street Figher 4, למשל, הולכים צעד קדימה ומחייבים את רוכשי חבילת ההרחבה לקנות קודם כל חבילה בסיסית של בגדים לכמה דמויות בסכום גבוה. רק אחר כך נפתחת אופציה לרכישה אינדיבידואלית של תלבושות בודדות בתשלום סמלי. ב־Dead or Alive: Extreme Beach Volleyball 2, משחק שעיקרו כוסיות מצוירות שמשחקות כדורעף בביקיני, אפשר לרכוש בגדי ים חלופיים בשני דולר לבחורה; מדובר בלי ספק ביחס הפיקסלים־לדולר השערורייתי בהיסטוריה.

טרנד מעצבן אחר הוא הרחבות שכוללות מפות משחק נוספות. בזה חטאו אפילו חברות נכבדות כמו Infinity Ward, שאחראית לסדרה המופתית Call Of Duty. במרץ האחרון - חודשים ספורים אחרי השקת הכותר האחרון בסדרה, Modern Warfare 2 - היא הציגה ברוב הדר חבילת הרחבה שכוללת חמש מפות נוספות למשחק רשת, מתוכן שתיים ממוחזרות מהמשחק הראשון בסדרה, ושלוש נוספות שדומות מאוד לאלה שכלולות במשחק המקורי. יכולתי להמשיך עוד ועוד עם הדוגמאות, אבל נראה לי שהפרינציפ ברור, וגם שזה פחות חשוב מלהסביר מה בעצם הולך פה. כלומר, זה אולי נראה כמו הסיפור המוכר של מאכערים שעושים כסף ופראיירים שמתחלפים, אבל זה לא. והנה למה.

כבר כמה שנים מקדמות מיקרוסופט וסוני שירותים מקבילים להורדת משחקים מלאים מהרשת לקונסולה במטרה לגרום לדיסק המשחק ללכת בדרכו של חברו הגווע, דיסק המוזיקה. בכך הן בעצם משנות את המודל הכלכלי של כל תחום הגיימינג: אם רכישת משחק בעולם הישן היתה החלטה מתוכננת שקדם לה שיקול כלכלי של האם כדאי לי להוציא עכשיו 60־80 דולר מהכיס, חבילות ההרחבה מתומחרות נמוך ונמכרות אונליין, מה שהופך אותן לקנייה אימפולסיבית - אשר ושכח. הגיימרים שקונים את התוספות אולי מתבאסים מהן די מהר, אבל שוכחים מהן עוד יותר מהר, ובינתיים החברה גורפת הרבה כסף. תקראו לזה עבודה בעיניים, תקראו לזה איך שתרצו. השורה התחתונה היא שבסדר גודל של שוק עולמי מקוון, לא מוכרחים לעבוד קשה כדי להרוויח. מספיק לתת למכפלות לעשות את שלהן.