סולידריות עכשיו

בימים האחרונים עולה שאלה מכאיבה, עמוקה, ורבת משמעות לגבי עצם יכולתנו לקיים מדינה יהודית במזרח התיכון. האם עדיין קיים תוכן בסיסי מינימלי למושג 'יהודי', מעבר לכל מחלוקת ושסע? האם קיימת בינינו אותה סולידריות ההכרחית לקיומה של מדינה יהודית שחיה עדיין במרחב עוין?
גם מי שהיה רוצה לראות עצמו חי במדינה 'נורמלית', קרי: מדינה שעצם קיומה משוחרר ממחויבותו ומתרומתו האישית של הפרט, אמור לדעת שמצב זה טרם קיים. כלומר, לפחות כל עוד איננו חיים בתוך קהילייה אזורית הרואה בנו חלק אינטגרלי מהווייתה, כמו אזרח הולנד או דנמרק בקהילייה האירופית. כל עוד זה המצב, הרי צריך להיות ברור לחלוטין, שללא תחושת שותפות מינימלית, בסיסית, אין לנו כל דרך לשרוד כאן כישות לאומית.
כל מי שהמושג 'יהדות' הוא בעל משמעות לאומית לגביו, אינו יכול להימלט מהשאלה הבאה: איך אני מעביר לאחרים את תחושת השותפות שבלעדיה אנחנו רק ערב רב? עצם הצגת השאלה מתקבלת היום אצל קבוצות שונות בחברה היהודית כעניין ארכאי, לא רלוונטי, כחזרה לעידן שחלף.
חלקים מאתנו חיים באיזשהו עתיד וירטואלי, שם שלטת זהות אוניברסלית (אמריקאית, למען האמת) המאפשרת לכל בן אנוש לחסות בצילה. הם נשענים על מוסר וירטואלי שאותו חולקים עם פרט אנונימי אנונים באנטארטיקה, אבל אין מחילים אותו על השכן בדלת ממול.
זהות אוניברסלית זו מוכנה להודות באחריות (מילולית?) לחור באוזון, הממיס את הקרחונים באלסקה. אבל, אין לה כל אחריות לאובדן הפרנסה של אם חד הורית בירוחם. היא מדפיסה סטיקרים וירטואליים המתנגדים בכל תוקף לאלימות מכל סוג, בכל מקום ובכל עת. אבל גם 'מבינה' שימוש באלימות נגד מי שדעתו השונה 'מטריפה' את דעתו של המזוהה-אוניברסלית.
אלא שלרוע המזל, אנחנו עדיין כאן ועכשיו. התרבות הוירטואלית האוניברסלית לא מציעה פתרונות
למציאות שלנו. כאן עדיין האלימות היא שפת המרחב, וכאן עדיין הורגים יהודי באשר הוא יהודי. כאן עדיין הקדושים המתים חיים יותר מהחיים. וכאן עדיין יורים בשם השלום עד אשר השלום
יהיה 'צודק' ורק כאשר הוא יהיה 'צודק', הוא יהיה גם בר קיימא. עד אז, לדאבוני, אם אינני רוצה להתפוצץ באוטובוס במרכז העיר בשל היותי יהודי, אם אינני רוצה להיות מנושל מהארץ בה חייו אבותי מדורי דורות, בשל היותי ציוני, עדיין עלי להיות נחוש לעשות מעשה ולממש את זכותי להגנה עצמית. עלי לדעת להבחין בבהירות מי ידיד ומי אויב. עלי להישען על הזולת, שכמותי מאוים בשל היותו
יהודי וציוני. המוזר הוא, שהכדור והפצצה והאבן, מטיבים להגדיר מיהו יהודי, בעוד רבים בתוכנו
מתחבטים עדיין בסוגיה זו. הגיעה העת שנשוב מן המרחב הוירטואלי אל קרקע המציאות, אל השורשים שלנו, ונעניק זה לזה את תחושת הסולידריות שבלעדיה לא נשרוד במרחב הערבי, התת-וירטואלי.