סעו ציונה

פעם בשנה בחודש יוני, באחד מימי השישי הקרובים ליום הכי ארוך בשנה, שוטף את הארץ לכל אורכה גל של אדרנלין ובנזין. בסביבות חמש בבוקר, למרגלות החרמון, מזנק חוד חנית: אופנוע שטח גרום ומבריק שרכוב בידי אלוף עטור ניצחונות, חזק כמו פר ומהיר כשד. הכנף הקדמית הגבוהה מכוונת דרומה, צמיגי הקוביות קורעים בקרקע השחורה. כעבור 60 שניות בדיוק מזנק עוד אופנוע, ואחרי עוד 60 שניות עוד אופנוע.

ככה זה ממשיך. עשרות אופנועים ואחריהם טרקטורונים, ג'יפים, באגים וטנדרים ענקיים עם מנועי V8 קצוצי אגזוזים. כולם שועטים על אותו ציר שמוביל אותם לדרום הרמה, ומשם דרך עמק בית שאן לרמות צירין ולעמק יזרעאל בואכה מגידו. במסע הזה הם מתלכדים ונפרדים לסירוגין, חופרים באבק, עוקפים ונעקפים, נשברים ומתקנים, מנסים לשרוד את הדרך מלכיש ליער יתיר, הלאה לערד ומטה אל הערבה. הם שואפים להגיע לאילת טרם שקיעת החמה, ויודעים שהדרך תיקח מהם את כל מה שיש להם לתת.

בשעת אחר צהריים מוקדמת, החלוץ כבר טובל רגליים במים של הים האדום. המאספים מכבים מנועים רק בחושך וחושפים חיוכים מצופים פודרה לבנה מהמדבר. ראלי באחה ישראל.

"עאלק נגמר היובש" (צילומים: ערן שלמה)

פעם לקחתי חלק בראלי הזה. בחציו הדרומי לפחות, מאזור רמלה ועד אילת. הייתי אז אורח על טרקטורון, ועקבתי אחרי מוביל שניווט את דרכנו דרומה, מיערות אורנים דרך הכבשן שמתחת למצוק ההעתקים ועד הים הצר שבשפיץ של המדינה. אחרי יותר מ־12 שעות על הטרקטורון, התחושה מתחת לקשת הסיום מול האורות המנצנצים של העיר אילת היא משהו שלא עוזב אותי עד היום. בשנה הבאה, ידעתי, אני עושה את כל המרחק הזה על אופנוע.

עברו מאז ארבע ואולי חמש שנים, ואני עדיין ממציא לעצמי בכל פעם תירוצים של הרגע האחרון למה לא. אבל השנה החלטתי שאם לא אזנק, לפחות אלך להציץ מבחוץ. אז אירגנתי מבחן דרכים על מה שבדיעבד התברר כאופנוע הכי טוב למשימה, ויצאתי צפונה בצהרי חמישי שלפני יום שישי הכי מטורף במדינה.

30 שנה, לך תחגוג

עם ה־R1200GS של ב.מ.וו יש לי מה שאפשר לכנות יחסי אהבה־שנאה. על האבא שלו, גירסת ה־1150, פינטזתי בתור רוכב צעיר. הפאסון שבגודל שלו וניחוחות המסע שעלו ממנו פשוט שבו אותי. הרכיבה הראשונה היתה אהבה מגז ראשון; הטיול שעשיתי עם אחד כזה שכור בהרי האלפים כבר שידרג את היחסים לרומן מתמשך מהצד.

אל גירסת ה־1200 הנוכחית, שמתגלגלת מאז 2004, הגעתי אחרי כמה עונות של מירוצי סופרמוטו, עם יכולת מסוימת של רכיבה בשטח ואפילו איזה פעם או פעמיים של ברך בכביש עם אופנוע ספורט. ולמרות שזה היה שיפור משמעותי של הדגם הקודם, ה־GS הגדול הרגיש לי פתאום א־ספורטיבי: גדול מדי, רך, כבד, לא מתקשר. אופנוע סופר־איכותי למיזנטרופים עם יותר מדי כסף, סיכמתי לי אז ביהירותי.

השנה חוגג ה־GS של ב.מ.וו 30 שנות ייצור, ולכבוד המאורע הוא קיבל מתנה: ראשי מנוע חדשים עם ארבעה שסתומים לצילינדר, שמופעלים באמצעות גל זיזים עילי כפול. זה, יחד עם חסד הנעורים שהעניק לי, הספיק בשביל להצדיק סיבוב בדיקה ועל הדרך גם חגיגת יומולדת כמו שהוא אוהב: מסע של יותר מאלף קילומטר. 

המסע הזה התחיל באזור מודיעין ומשך צפונה, על כביש 6 לכיוון ואדי ערה ועמק יזרעאל, ומשם מזרחה לבית שאן. הזמן רץ ואיים להביא אותי באיחור לתדריך הראלי, שהתעתד להתחיל ב־18:00 באמפיתיאטרון הקטן של קיבוץ מרום גולן. אז לחצתי קצת, והבימר הענק גירגר בס ומשך חזק קדימה. ברכיבה הזאת, שריח האיכות המודרנית טיפטף ממנה בניחוח רענן, היה קשה להאמין שהפורמט הבסיסי של האופנוע הזה כבר בן 87 שנה.

מנוע הבוקסר, למשל, מקורו בקרבי מטוסים ממלחמת העולם הראשונה. זה היה העיסוק העיקרי של החברה הבווארית שהיום אתם מכירים בתור ב.מ.וו (תמיד תהיתם מה זה הפרופלור על רקע השמיים הכחולים בסמל החברה? אז זה זה). אחרי המלחמה אסרו הסכמי ורסאי על הגרמנים לייצר מטוסים וחלקי מטוסים, אז הם עברו לאופנועים. ככה יצא שבשנת 1923, תצורת המנוע שעד לא מזמן הניעה פרופלור הסתובבה ועברה להניע את הגלגל האחורי של ה־R32, האופנוע הראשון של ב.מ.וו. היה לו מנוע בוקסר מאלומיניום שהיווה חלק אינטגרלי מהגיר, קירור אוויר וגל הינע. את השילוב האגדי הזה אפשר למצוא עד היום בדגמי 2010 של סדרת ה־R, ובכלל זה גם ב־R1200GS שעכשיו כיוון את המקור הלבן שלו צפונה.

ב־18:12 הגענו המקור ואני למרום גולן. נועם היימן, המפיק והמארגן, תידרך בשקט את כל מי שהתכוננו לזנק לראלי. לאור שקיעה היו שם יותר מ־100 צוותים, שאת כמעט כולם ליוו צוותי סיוע. משהו כמו 300 איש בסך הכל.

לא פשוט להרים אירוע כזה. הוא מופק במשך חודשים ומתואם עם כמות עצומה של גורמים פרטיים ורשמיים, במטרה להעביר עדר של חולי גז דרך השטח לאורך המדינה בלי תקריות מצערות. כדי להצליח במשימה, הצוותים עצמם עברו תהליך הרשמה עוד משעות הצהריים, קיבלו ספר מפות, הזינו את נקודות הציון לג'י.פי.אסים, ערכו טיפולים אחרונים לכלי הרכב והעמידו אותם במרוכז בחניה הסגורה, שנראתה כמו גן חיות חשוך ודומם של מכונות מלחמה מעוותות ומצוחצחות. הכל היה מוכן לבוקר, שהגיע מוקדם מאוד.

רבותי, הקטגוריה

04:37, העליות מקיבוץ גונן לצפון הרמה, 12 מעלות צלזיוס. התארגנתי לרכיבה של יום שלם בחום של אמצע יוני, ועכשיו אני מצטמצם כמה שניתן מאחורי המשקף הענק, מתחבא בחושך מהרוח המקפיאה ומתמכר לידיות המחוממות של הבימר שמזמזם דרך השחר. האוויר מלא בפרודות אבק מהפודרה שטוחנים פה הטנקים ביומיום, והמתחרים מצטופפים בחושך שהולך ומחוויר.

ראשון על קו הזינוק ניצב יוני לוי, מנצח השנה שעברה, עם האפריליה RXV4.5. אחריו ממתין על ה־KTM ערן וולנברג, שבטוח מרגיש שהפעם תורו. מאחוריהם נמתח שרוך אופנועים, ואחריו צביר של כלי רכב שממתינים לשעתם. המזניק, לבוש ווסט מרשלים בצהוב זוהר, מחזיק את כף היד מול הפנים של לוי ומונה באצבעותיו את חמש השניות האחרונות. שלוש, שתיים, אחת, פול גז. מכאן השעון מתחיל לרוץ.

אני ממתין ל־א', חבר קרוב, שיזנק. כשהוא נעלם באבק אני חוזר לכביש ומתחיל לנסוע במקביל לתוואי השטח שעליו טסים המתחרים. לאור זריחה, העשבייה היבשה של רמת הגולן נראית כמו שטיח מטולא בצבע אננס בשל. בתוכו שורטים האופנועים, קטנים ורחוקים, יורקים מאחוריהם מניפת אבק ארוכה. בערך בחצי הדרך לקצה הדרומי של הרמה מתמלא כל השטח שמימין במניפות כאלה, מאופק צפון ועד אופק דרום. המשוגעים פשטו עם שחר. מאחור, עדיין על קו הזינוק, אורבות המפלצות האמיתיות. הבהמות הגדולות. רכבי שטח בפורמטים של דקאר או באחה, שרק מחכים לטרוף את השטח.

לפני שאלה יזנקו, יסגרו עלי וידרסו אותי, אני מחליט להיכנס עם ה־GS לשטח לקילומטרים האחרונים של הסטייג' הראשון הזה, שיסתיים בתל קציר שבחופיה הדרומיים של הכנרת. אל הכניסה לשטח מוביל אותי טרקטורון קאן־אם 450, שטס במהירות המקסימלית שלו. הרוכב רכון אל הכידון, דרוך, ואני תוהה איך אפשר להחזיק ככה כמעט 700 קילומטר. הרוכב הספציפי הזה, אגב, יחזיק. אלי אוחיון קוראים לו, ובדרך לניצחון בקטגוריית הטרקטורונים הוא גם יטחן כמה אופנועים ומכוניות.

תחילתו של הציר הזה נעימה על ה־GS. זרימה, שבילים מהודקים, מתלים על מצב שטח קל. כן, לקרנף יש מתלים מתכווננים מהכידון, והם מציעים חמישה מצבים: ספורט, נורמלי, נוח, שטח קל ושטח קשה. כל אחד מאלה מתכוונן גם הוא לפי עומס של רוכב יחיד, רוכב עם ציוד או שני רוכבים, והכל בלחיצת כפתור. פינוק. אבל כשהשביל בתל קציר מתחיל להישפך למטה, מתחילה גם הדרדרת. אני מאט את הקצב, ורכבי השטח הקלים שזינקו אחרי האופנועים מתחילים לעקוף אותי. הקלים הם קטגוריה שמורכבת רובה ככולה מה־RZR של פולאריס - שילוב קטלני בין מיול, באגי וטרקטורון, שהנפיק כלי קטן וקל ופסיכי שיורק מזרקות של חול ואבנים.

באחד החלקים התלולים נשבר השביל הלבן לכדי שלושה או ארבעה גלים גבוהים ותכופים, שמצופים ב־30 סנטימטר עומק של שברי אבנים משוחררות מכל הגדלים. הגלגל הקדמי של הב.מ.וו מתחפר לתוך הזוועה הזאת; אני מוריד שתי רגליים בניסיון לייצב את המפלצת השמנה, וממלמל לעצמי שרודיגר גוטש בטח מתהפך עכשיו בקבר.

האמת? אני אפילו לא בטוח שרודיגר גוטש מת. אבל בתור האבא של סדרת ה־GS, די בטוח שהוא היה מוצא איזה קבר להתהפך בו למראה ה־R1200GS האומלל שמתבוסס באבנים הלבנות על השביל הרחב שיורד לבסיס תל קציר.

בשנת 1975, כשהיה עובד מן המניין בחברת ב.מ.וו, החליט גוטש שהוא מסב את ה־R הפרטי שלו לאופנוע שטח. "סקראמבלר" קראו לזה אז. הוא תלש מהאופנוע את כל מה שלא נדרש לתאוצה או לבלימה, התאים מתלים ארוכים יותר, חיבר גלגלי שטח גדולים, התקין מעליהם כנף גבוהה, ויצא לתת בגז עם מנוע בוקסר בבוץ הבווארי. בהשראתו של גוטש החליט צרפתי משוגע בשם פינואי לצאת עם סקראמבלר־בוקסר כזה למירוץ הפריז־דקאר הראשון, ב־1979. הוא זינק וגם סיים. הטירוף של שני הנ"ל קיבל הכשר רשמי מהיצרן כעבור שנה בלבד, כשב.מ.וו הכניסה את הסקראמבלר־בוקסר לייצור סדרתי ורשמי. כך נולדו גם ה־R80G/S וגם קטגוריית הדו"ש הענק (דו־שימושי מרובה צילינדרים), ונסללה הדרך לרב המכר הכי ביזארי בעולם.

בתוך ערמות הדרדרת הלבנה עמד עכשיו GS אחר לגמרי מזה של רודיגר גוטש. אמנם עדיין עם מנוע בוקסר וגל הינע ופוזה של הרגע בלעתי את הסהרה, אבל השנים ודרישות השוק הוסיפו לו אחוזי נכות בכל מה שקשור לגז מהיר בשטח. הוא נהיה גדול מדי, מסובך מדי, יקר מדי, כבד מדי בתחושה, ואין לו מכלולים מתאימים - מתלים וגלגלים - להתמודד עם סטייג' ראלי. אפילו לא הסטייג' הראשון של ראלי קטן כזה שחוצה את ישראל.

"איזה חרא, אפילו הצלם השיג אותי"

כן, הכביש של אבא שלי

7:30, תחנת הדלק בצומת צמח, 29 מעלות צלזיוס. שכבות הלבוש המיותרות מתחילות להתקלף מהמתחרים. חלקם מעמיסים את הכלים על עגלות וטנדרים בדרך לזינוק אל רמות צירין, והאחרים נתקלים בניידת משטרה שעומדת בקצה קטע הקישור שמוביל לסטייג' השני ומעכבת כל רכב עם מדבקות ממוספרות. זה קורה בצומת מנחמיה, רגע לפני הטיפוס הקצר שמוביל את הכלים לקו הזינוק. האפיזודה הזאת נמשכת שעה, והאמת היא שאי אפשר להאשים את הכחולים. לא כל יום הם פוגשים גל כזה של רכבי מירוץ בחצר האחורית שלהם, ולוקח זמן להבין שהעסק מאורגן ושכדאי לתת לו לשטוף הלאה, לתחום האחריות של מישהו אחר.

בשלב הזה מתמזגות הקטגוריות בראלי. הטרקטורונים וה־RZR־ים המובילים מתחילים לבלוע את אחרוני האופנוענים. על קו הזינוק של הסטייג' המהיר שיורד מרמות צירין אל תחתית הגלבוע מתאסף תור קטן ומעורב של כלים. כל אחד מזנק בהתאם לזמן שלו בסטייג' הקודם. ברגע הזה כבר רועמים הבאגים והטנדרים על דרום הרמה, ומצמצמים על כולם מאחור.

אחרי הביקור הקצר על קו הזינוק ל־SS2 (Sפיישל Sטייג' 2, אחרת איך תדעו), ה־R1200GS שועט על כביש צמח־בית שאן ומשם מערבה לכיוון הגלבוע. בזרימה הזאת עם הראלי על הכבישים המקבילים מתברר שרק מי שנמצא בדקות הנכונות על הקילומטרים הנכונים יודע בכלל שמשהו קורה, ושאר העולם כמנהגו נוהג. צוותי הסיוע זורמים על הכבישים בדילוגים מנקודת מפגש אחת לאחרת, ומדי פעם אפשר לראות אותם מחכים לצד הדרך, ממתינים למתחרה שלהם שיופיע בתוך עמוד אבק על איזה שביל שיורד מהגבעות.

נקודת המפגש הבאה נמצאת בתחנת הדלק במגידו, והמתחרים יגיעו אליה בקטע קישור שרץ לאורך גדר ההפרדה מצפון לג'נין. כשהם מגיעים מתחילות להתפשט שמועות ראלי: רכב סיוע שהרגע בא מוסר מידע לרכב שעוד רגע יצא, וזה מעביר את הידיעה הלאה. עם הזמן מתגבשת תמונה כללית של כל מה שמתרחש תוך כדי התנועה דרומה. למשל הידיעה שאחד הפייבוריטים לניצחון שבר גיר: עידו כהן בטרופי־טראק, דמוי־טנדר משלדת צינורות שבנוי כמו טרקטורון ספורטיבי ענק, עם יותר מ־600 כוחות סוס. כשהבהמה האמריקאית הזאת רצה תקינה, קשה מאוד לזוז בשטח יותר מהר ממנה. מהלך המתלים שלה עצום, והיא נראית כמו עכביש שטס על באמפים שהיו מפרקים לחתיכות כל רכב אחר. על כל פנים, הגיר השבור לא מרפה את ידיו של כהן וצוות הסיוע המעולה שלו, והם חוזרים למירוץ אחרי תיקון בזק ועיכוב של שעה. הטרופי־טראק השחור עדיין במשחק.

ממגידו יוצאים ל־SS3 - סטייג' קצר ואכזרי של 20 קילומטר על שבילים מצופי אבנים מצפון לוואדי ערה. בכפר קרא, לקראת צומת עירון, מסתיים הקטע הצפוני של באחה ישראל. שם עולים כל המתחרים על טנדרים ועגלות ועושים את דרכם על כביש 6 דרומה, לאזור תל צפית בקו הרוחב אשדוד.

הראלי הזה מדלג באופן טבעי על כל חלקי המדינה המאוכלסים בצפיפות, אבל עם ה־GS שאיתי אין צורך לדלג. זה בדיוק הקטע שלו: הוא אמנם מזדחל במורד רמת הגולן, אבל יודע לעוף על הכביש. כל פשרה שהפכה אותו לקצת נכה בשטח נועדה לעשות אותו משובח על האספלט. עוד בגירסת ה־1100 שלו מתחילת שנות ה־90 הוא קיבל את מתלה הטלה־לבר מקדימה וגלגל קדמי בקוטר 19 אינץ' (21 עד אז), ומשם הוא רק הלך והקשיח, הלך והשתבח בכביש. כיום מדובר בספינת פיקוד סופר־יציבה ואולטרה־נוחה שאפשר לרחף איתה מרחקים עצומים כמעט בכל תוואי סלול: החל בשבילים מהודקים, דרך נחשי אספלט צרים, וכלה בכבישי אגרה.

באזור המחלפים שמסתעפים לכיוון גוש דן אני מצמצם מאחור על סיטרואן שגוררת עגלה ועליה KTM מס' 2. זה ערן וולנברג, ומכאן שלפניו נמצא רק יוני לוי. אין טעם לרוץ דרומה לפני הראלי כולו, אני חושב וחותך מערבה להפסקה קצרה — פיט סטופ במוסך היבואן בפתח תקווה.

אם המושבות רוחשת בתזזית מהבילה לקראת שבת. אף אחד שם, או בכל מקום אחר במטרופולין דן, לא ער למתרחש במזרח הארץ. ספורט מוטורי הוא לא חלק מההוויה הישראלית: הוא קטן וזניח לנוכח הבעיות של המדינה והאויבים הקמים עליה להשמידה. כל כך מנותקים הישראלים מתחרויות בהשתתפות מנוע, עד שאנחנו חיים במדינה היחידה בעולם שחוקקה חוק שאומר שמותר להתחרות. כאילו מדובר בלגליזציה של סמים קלים.

באחה ישראל קיבל את השם שלו ממירוצי מדבר אמריקאיים שנערכים במקסיקו. המפורסם שבהם הוא הבאחה 1000, שבו מכסים המתחרים אלף מייל ביממה על רצועת מדבר שנקראת באחה קליפורניה. תרגום השם מספרדית הוא קליפורניה התחתונה. כשאני בורח עם ה־GS מנבכי פתח תקווה בחזרה לחיקם של השועטים דרומה, ברור לי שלא יכול היה להיות לראלי הזה שם טוב יותר משמו הנוכחי: ישראל תחתית.

ישראל, המזרח התיכון, העולם

12:36, תל צפית, 38 מעלות צלזיוס. בכינוס שלפני החלק הדרומי של הראלי, הקטגוריות כבר מעורבבות באופן סופי ומוחלט. מכאן והלאה זה ערב רב של כלים מכל הסוגים ובכל הגדלים, שעף דרומה על הציר בין נקודות הציון. מבט חטוף על הממתינים לזינוק חושף עולם מושקע בטירוף של כלי שטח ייעודיים. בין אם מדובר בכלים סדרתיים משופרים או במכונות בייצור עצמי, רמת המכלולים והביצוע בשמיים. לא עוד באגי משלדת צינורות השקיה עם מנוע של חיפושית, או דו"שים חבוטים עם מכלי דלק מוגדלים: החבר'ה כולם מקצוענים ומושקעים בעשרות ובמאות אלפי שקלים, החומרים אקזוטיים, המנועים מפציצים מאות כוחות סוס, המתלים הם ציוד מירוץ טהור, והבנייה - בלי צחוק - לתפארת מדינת ישראל.

בתוך בלילת הברזלים והמדבקות הצבעוניות בולטים שני כלים: השברולט קרוז הכחולה־לבנה של גל שחם, והמיצובישי פג'רו הצהובה של הלל סגל. הם עומדים במקביל, צמודים, בזמן שצוות ההזנקה מנסה לברר מי מהם אמור לצאת לדרך קודם. הכלים שלהם משתייכים לאותה קטגוריה, T1, שאין טעם לפרט את ההגדרות המדויקות שלה למעט "בוא עם מה שבא לך". ומה שבא לגל שחם ולנווט שלו בן לאוטרבך זה שלדת צינורות על ארבעה מתלים נפרדים, 4x4, וקליפה דקיקה שמזכירה שברולט קרוז ומסתירה מנוע מרכזי של שברולט קורבט. מפלצת.

הנווט והבעלים הלל סגל והנהג רז היימן מתמודדים עם שחם בגישה אחרת. אמנם גם הפג'רו היא שלדת צינורות על ארבעה מתלים נפרדים והנעה 44X, אבל בתוכה שוכן מנוע ב.מ.וו דיזל של X5. הוא לא חזק בטירוף, אבל בנוי חכם, מאוזן ושקט. הבננה המעופפת הזאת כבר היתה בכל מקום שאתם יכולים לחשוב עליו, וחזרה עם גביע: רק כדי לסבר את האוזן, הצמד סגל־את־היימן הוא פודיומיסט של ראלי הפרעונים, וזוכה פרס שרת החינוך והספורט בספורט שהוא עדיין לא חוקי למהדרין.

הצוותים שחם־לאוטרבך וסגל־היימן מכירים מהסבבים הקבועים של עונת הראלי לאורך השנה, והקרב ביניהם הוא בגובה העיניים. ראש בראש. בראלי הנוכחי הם צמודים לאורך כל הדרך, מתחלפים בהובלה ונלחמים עד הקילומטרים האחרונים. מתל צפית מזנק ראשון גל שחם. מנוע ה־V8 רועם והמפלץ הכחול־לבן עף קדימה אל השביל, בולע קפיצה שמרימה אותו מטר לאוויר, פונה שמאלה בענן של אבק ונעלם אל מעבר לרכס הבא כשהוא טס יותר מ־170 קמ"ש בשטח. דקה אחריו יוצאת הפג'רו־ב.מ.וו של סגל־היימן. גם אני מניע את הב.מ.וו ויוצא מזרחה ודרומה, אל הדרכים הצדדיות והשבילים הנטושים שרק ראלי כזה יכול להוביל אותך אליהם: כל הצירים הנחבאים ותאי השטח המוזרים שלשוכני חדרה עד גדרה ייראו כמו מדינה אחרת.

יותר מ־400 קילומטר עברו תחת הגלגלים של הבימר הלבן עד האזור שבין לכיש להר חברון, והספקנו לחתוך בתוכם לפחות שלושה אזורי אקלים ו־20 תוואי נוף. אלא שלמעט החום הפסיכוטי, התחושה על האופנוע היא כמו אחרי 20 דקות רכיבה. מדובר באחד המושבים הכי טובים שיש, והשילוב שלו עם תנוחת הרכיבה הניטרלית הופך את החוויה על ה־GS לרגועה מאין כמוה. כמעט שום דבר לא מציק לרוכב על פני מאות קילומטרים, והוא פנוי להכיר בעובדה שהארץ הזאת - גם אם היא חרוכה בקיץ בטמפרטורות שיכולות לאדות לך את הליבה - היא פרומו קצר של כדור הארץ. עד שלא תתפרו אותה יום אחד מקצה לקצה, לא תוכלו להעריך את זה.

קשה לדעת כמה מהנוף הזה רואים המתחרים, ואם בכלל יש להם זמן להרים את הראש מהג'י.פי.אס ומתלאות השביל. על אחת מחציות הכביש שעל הציר בין להב, יער יתיר ותל ערד, אני פוגש את א'. הוא נראה רענן, שמח וטוב לב. אני שואל אותו אם הוא מצליח להסתכל מסביב מדי פעם, והוא חושב רגע ואומר שכן, אבל שרוב הזמן הוא עסוק בלעקוב אחרי החץ במכשיר לווייני אחד, לתכנן את המשך הציר על המכשיר השני, לתפעל את האופנוע על האבנים והחריצים בקצב ראלי, לנהל אנרגיה, לספור שלוקים של משקה איזוטוני מהקאמל־בק, ולהקשיב לסירנות של המפלצות הגדולות שסוגרות עליו מאחור בעננים של אבנים מתעופפות וסילוני אבק. כשהן באות, הוא מפנה להן בלי לחשוב פעמיים.

בעודנו מדברים מגיחה מהיער שמעלינו הפג'רו הצהובה של סגל והיימן; במהלך הדרך מתל צפית היא עברה איכשהו להוביל על שחם והשברולט. כעבור שש דקות מנסר בין העצים מנוע הקורבט, וטס אלי במדרון. חוויה רק לעמוד שם ולהרגיש את האוויר זז כשהטנק הלבן הזה שובר את השביל, בתוכו שחם עם עיניים שרואות רק צלב מטרה שבמרכזו צהוב של פג'רו. אני מקווה ש־א' יבחין בו בזמן ויפנה את הדרך.

מכאן זה שבילים מהירים שטסים בעיקולים ארוכים בין הכפרים של הפזורה הבדואית עד פארק ערד. החוכמה עכשיו, בטח על אופנוע שטח, היא לשמר אנרגיה. לפנינו הקטע הקשה של הראלי - מרחק שני השלישים, קיר העייפות, החום של השבר הסורי־אפריקני.

במרכז המסחרי המאובק, וזה

13:52, פארק ערד, 35 מעלות צלזיוס. האזור גבוה ופתוח, וקצת פחות חם לפני הצלילה לים המלח. האופנוע על ג'ק־אמצע לצד הכביש, מולי חוצה הציר של הראלי, ואני ממתין ל־א' עם נוזלים למקרה שיצטרך. מאחורי נעמדת השברולט סילבראדו דאבל־קבינה שמשנעת את צוות הסיוע של גל שחם. זה רק טנדר פול־סייז שחור אחד מתוך השלישייה שרצה על הכבישים דרומה, ונותנת שירותי תמיכה לכלים מקבוצת המירוצים של עידו כהן.

הפג'רו חוצה את הכביש, והחבר'ה מהסילבראדו שמאחורי מציצים בשעונים; בחציית הכביש הקודמת היו בינה לבין שחם שש דקות. הם סופרים את השניות ומקשיבים בשקט, מחכים לשמוע את רעם האגזוזים. שש הדקות עוברות. ואז עוד דקה ועוד אחת. כששחם נעצר סוף סוף בחריקת בלמים על שפת הכביש, מתברר שהפער גדל לשמונה דקות. הוא ממשיך ומסתער על המדבר.

גם א' מגיע, מסמן שהכל סבבה ודוחף גז חזק לכיוון המנחת של ערד. אני מניע את הבוקסר שמגרגר חזק יותר השנה עם שמונת הסתומים החדשים שלו, מעביר את המתלים למצב ספורט, קובע עומס של שני רוכבים כדי שיהיה אפילו יותר קשיח, וצולל את הפיתולים של הכביש האגדי בין ערד לסדום. על הכביש הזה, דווקא מתוך האיכות האבסולוטית של ההנדסה והמכלולים, עולה תכונה אחת בעייתית: ניתוק מהכביש.

ב־GS החדש אין תחושה של הנעשה מתחת לגלגלים, והרוכב לא יכול לדעת כמה הוא קרוב לקצה. זה קורה בגלל המתלים, שמצליחים להתגבר על רוב הבעיות המולדות בהנדסה של אופנוע קונבנציונלי: הפארה־לבר שמאחור היא מערכת גל הינע שיודעת להצניע לחלוטין את אפקט התרוממות הזנב תחת גז שיש בדרך כלל לגלי הינע. הטלה־לבר שמלפנים מפריד את עומסי הבלימה מעבודת המתלה, וההיגוי נשאר ניטרלי לחלוטין גם במצבים שמזלג קדמי קלאסי מתחיל לצאת מכליו. התוצאה היא אופנוע מיוצב ומפולס כמעט תמיד, ללא כריעה לאחור בתאוצה או צלילה לפנים בבלימה. תוסיפו לזה את ה־ABS ואת בקרת המשיכה שמגיעה עם הדגם המאובזר שמשווק בישראל, וקיבלתם מכונה שגורמת לך להסיר אחריות. כזאת שמנתקת אותך לחלוטין מהנעשה תחת הגלגלים ומרדימה אותך בשמירה.

הפיתרון הוא פשוט לא לחפש את הקצוות, ולציית ל"אני מטפל" של האופנוע הזה. ברגע שעושים את זה, התחושה פשוט ממכרת. מדובר בהישג נדיר שמאפיין את ה־GS יותר משאר הכלים של ב.מ.וו, והפך אותו לרב־מכר ענק. כבר יותר מעשור הוא מהווה רף בתחום התיור ההרפתקני, ובשנים האחרונות גורר אחריו רבים וטובים - למשל את דוקאטי עם המולטיסטראדה ואת ימאהה עם הסופר־טנרה - אל הפורמט הכבד והמאובזר הזה שמתוכנן להקיף את הפלנטה בכל דרך. בהתחשב בסגמנט היקר שאליו הוא משתייך (170 אלף שקל והוא שלכם), העובדה שהוא האופנוע הנמכר ביותר במדינות מסוימות באירופה היא עדות לגאונות שלו.

בשיא הצהריים אני בעין תמר שבדרום ים המלח. כל הראלי רק מתחיל להישפך ממצוק ההעתקים לים המוות, למעט אלי אוחיון על הטרקטורון ושלושת האופנוענים המובילים - יוני לוי, ערן וולנברג ונתנאל זיו. הם כבר רצים עכשיו על הסטייג' האחרון, של הערבה. עדר של רכבי סיוע ממתין בתחתית המצוק בצומת עין תמר, מחכה לקלוט את המתחרים שנמצאים עכשיו בשיאו של הראלי בשעה הכי חמה של היום הכי חם בשנה.

כשהפג'רו הצהובה מגיעה מתברר שיש לה תקלה בבלמים, והיא נאלצת להזדחל בירידות דרך השטח מערד בהילוכים ראשון־שני. השברולט של גל שחם מצליחה לצמצם את הפער. מתחרים אחרים עסוקים בהעמסות, פירוקים ותיקוני חירום. בגוש הזה אפשר למצוא משפחות, כלבים, קרוואן נגרר, אנשים בכיסאות גלגלים, אופנועים, טרקטורונים, ילדים, אבטיחים וארגזי כלים. הקרקס הזה מעמיס את עצמו כאן על העגלות כדי לצאת לקטע הקישור האחרון על כביש ציבורי.

הסטייג' הזה - 160 קילומטר של פול גז עד אילת - מתחיל בהסתעפות מדרך השלום עם ירדן, בין החממות של חצבה. כשהחבר א' יוצא לדרך, יוני לוי כבר יצא מהמים והתיישב לאכול אבטיח קר מתחת לאוהל הגדול שעל החוף הצפוני באילת. בשלב הזה יש כאלה שמחליטים לפרוש, מתשישות או עקב תקלה מכנית. ויש גם כאלה שרק מזנקים מתל צפית, ואפילו על כביש 6 עוד נוסעים צוותים בדרכם לזינוק לחלק הדרומי.

קדימה, תחזור אחורה

17:00, מושב פארן, 43 מעלות. צלזיוס כבר מת, או שהוא מתחבא במקום ממוזג. זחילה על חלקו הדרומי של כביש הערבה, 100 קמ"ש. כביש מגעיל עם ים של משטרה. רגע לפני שאני נרדם על הכידון עוקפים אותי שני אופנועי ספורט, ובלי לחשוב פעמיים אני נדבק להם לישבן ותופס עליהם טרמפ. המוביל מושך במהירות גבוהה, אבל כאחרון בדבוקה הזאת אין לי חשש. ניידת מולנו מהבהבת באורות, כנראה אחרי שקיבלה קריאת מהירות לא ספציפית. האופנוע שלי נראה מבוגר ותמים, אני חושב לעצמי, ואלה על האופנועי ספורט הרגע עקפו אותי כמו משוגעים.

ממזרח לכביש הזה, כמה קילומטרים לכיוון הגבול עם ירדן, כל המצערות פתוחות עד העצר. הציר הזה מאופיין בשבילים סלולים ומפולסים שבהם אפשר לפתח את שיא המהירות, אבל אז הם נשברים בפנייה של 90 מעלות שמאלה או ימינה. בתוך ענני האבק שמתרוממים מהכלי שנוסע לפניך קשה להבחין בשבירות האלה. אחת כזאת בדיוק מספקת דרמה ממש לקראת הסוף: סגל והיימן ממשיכים בה ישר, וצונחים עם הפג'רו מקיר של יותר משני מטרים גובה. הרכב שורד את הנחיתה במצב נסיעה, אבל בהמשך קורס תפוח ההגה ודורש החלפה בשטח. גם השמשה הקדמית נכנעת לעיוות שנוצר בשלדה מהדרופ הפסיכי הזה, ומתנפצת לרסיסים. זה אמור להיות סוף הסיפור מבחינת הקרב מול שחם ומנוע הקורבט, אבל גם השברולט סבלה מנזק ברדיאטור ונאלצה לעצור בערבה לתיקון חירום.

בסוף הפג'רו רואה ראשונה את אילת.

כל הזמן הזה מצמצמים מאחור עידו כהן והטרופי־טראק, שהפורמט שלו הכי מתאים לטרוף את הראלי הזה. הקצב גבוה כמו שרק מפלצת כמוהו יודעת לפתח, ולרגע הכל נראה מעולה - עד שאותה נפילה שלקחה את הפג'רו בולעת גם אותו. המתלה הקדמי נשבר. ומתוקן. ומגיע לאילת. כהן יודע שבריצה נקייה הוא טורף גם את יוני לוי על האפריליה שלו. גם אני יודע את זה, אבל כדי לסיים ראשון צריך לסיים.

אם התנאים לא מספיק קשים, אז קצת מצפון ליטבתה שוטף את דרום הערבה ענן אבק בטמפרטורה של 46 מעלות. רוח האף כל כך חזקה שהיא מאיטה את הב.מ.וו. את הפג'רו תופס גוש האבק בלי שמשה קדמית. את האופנוענים הוא מושיב ומכופף להתחבא מאחורי הכידונים ומכשירי הניווט הלווייני. האוויר לוהט, הצמיגים נמסים ומתפרקים לחתיכות גומי, הריאות נחרכות, והעור מקבל ניקוי חול במהירות תלת־ספרתית. הכל לבן. אתגר בקצה של אתגר.

עשרה קילומטרים לפני אילת, המלונות על האופק שולחים אותי מזרחה אל השבילים שרצים במקביל לכביש. עליהם אני מוצא את השילוט של הראלי ומתחיל לעוף דרומה, בעמידה על ה־GS בשטח. אחרי כמה דקות של גז פתוח לרווחה אני יכול לראות את הכחול של ים סוף מטפס בין הדקלים והמלונות.

בשעה 17:30 אני עוצר את הבימר הלבן ליד האוהל שעל חוף הים. הטמפרטורה, 38 מעלות, נחשבת להקלה משמעותית. אחרי 703 קילומטר ביום אחד אני מחליט שיש לי זכאות לפרוסת אבטיח ופיסת צל באוהל המארגנים. כל ספורטאי היום הזה, גיבורי היום הזה, עומדים שם מחייכים. מכונות המלחמה שלהם כבר ארוזות כמעט לגמרי על העגלות, מוכנות למסע חזרה הביתה. א' מגיע כמה דקות אחרי, קורן מאושר. דלוק. אני מתמלא קנאה.

מחיאות הכפיים של הממתינים ממשיכות עד השקיעה, עם כל מתחרה שמגיע לקו הסיום. המאספים ממשיכים להגיח גם בחושך, גיבורים גם הם. הרי לי ייקח לפחות עד השנה הבאה לסיים את הראלי הזה פעם אחת באמת.

על מד המרחק של ה־GS הצטברו יותר מ־900 קילומטר מאז שיצאתי מהבית אתמול בצהריים. נותרו רק עוד 350 של החזרה מאילת הביתה. לא הייתי עושה אותם על שום אופנוע אחר.