הסלבס משיבים לטוקבקיסטים

במשך כל השנה הם "חוטפים אש" ומילים קשות בטוקבקים. בתשעה באב - יום שמסמל את כוחה ההרסני של שנאת החינם - נזכרים כמה מפורסמים בטוקבקים שעשו להם רע, ומסבירים מה הם חושבים על המגיבים.  

שנאה באב:

• הרב שרלו על ההחמצה של הטוקבקים
• יוסי שריד על הדמוקרטיה במירעה
• יצחק מאיר יעבץ על התקווה שבטיקבוק
• רוחמה וייס על קול הזעקה שהושתק
  

אורנה בנאי

"המפגש הראשון שלי עם תרבות הטוקבקים התרחש לפני שבע או שמונה שנים, כשהתחום היה בחיתוליו. קראתי כתבה שהתפרסמה עליי באינטרנט ומתחתיה היו תגובות ארסיות, קללות, נאצות ודברים בוטים. זה אמנם היה מזמן, אבל ההלם מרמת השנאה זכור לי עד היום.

"מאז הגעתי לשתי מסקנות - א': לא כולם אוהבים אותי, וב': אסור לי לקרוא טוקבקים. גם היום, כשמתפרסמת עליי כתבה, אני לא מצליחה להתאפק, מציצה ונפגעת. כבר כתבו עליי דברים מעליבים, שהתייחסו לאיך שאני נראית או לדעות הפוליטיות שלי. התחושה היא שזה מעין בית שימוש ציבורי, שאליו כל אחד יכול להיכנס ולפגוע בבני אדם. אני מאמינה שכל מי שנכנס לכתבה שמתפרסמת עליו ורואה טוקבקים ארסיים - נעלב. מצד שני, לכל כתבה שקיבלה תגובות שליליות היו גם תגובות חמות שריגשו אותי - כתבו עד כמה אני עוזרת לבעלי חיים, ועוד דברים שכיף לקרוא". 

יהודית קציר

"יש לי נטייה לשכוח את הטוקבקים המעצבנים, ובכלל - את הביקורות הלא-טובות. אני מאוד נחמדה לאנשים שאני פוגשת שלפעמים לא מבינים למה, אבל אני לא אדם שנוטר טינה. את הטוקבקים המתגעגעים אני לוקחת ללב, אלה ששואלים מתי ייצא ספר חדש ולמה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן. זה נוגע בי בפנים. הם יוצרים אצלי תחושת מחויבות לקוראים".

משה פרסטר

"עולם הטוקבקים, והיצרים האפלים שאנשים מוציאים בו הם נוראיים. אני לא רוצה להתייחס לטוקבק עוין זה או אחר, כי זה רק נותן כוח לאלה שכתבו אותם. זה הגיע למצב שאפילו אם אתראיין לכתבה בנושא 'חיי הנמלים בנהריה', תמיד מישהו יכתוב 'אתה שמאלן!' או משהו בסגנון".

ישי רוסנו

"כשהוצגה תערוכת היחיד הראשונה שלי, 'העץ והעצמיות', ופורסמו השקפותיי על מעשה האמן ועל שליחותו, 'זכיתי' במעט עליהום. ידעתי שזה מתוך ציניות ושאין טעם להתייחס לזה במסע שהתחלתי. הטוקבקים מעידים יותר על הטוקבקיסט, וכמעט בקושי על הכותב או על מושא הכתבה".

לוסי דובינצ'ק

"אני לא חסידה גדולה של מחשבים, ולכן לא יצא לי לראות המון טוקבקים. אבל אלה שכן ראיתי חיממו לי את הלב, כי בדרך כלל הנטייה של הכתב היא לרדת עליי, ואז רוב הטוקבקים יוצאים להגנתי. אין לי מושג מי כותב את הטוקבקים, או בני כמה הם, אבל תמיד משמח לקרוא תגובות מפרגנות של אנשים שראו אותי משחקת ויודעים מה אני עושה.  

"אני לא לוקחת ללב תגובות לא מפרגנות, אלא אומרת לעצמי: אין עשן בלי אש. כלומר, זאת כנראה הבעיה האישית של מי שכתב את הדברים האלה. אם כל דבר שמישהו חושב על השיער שלי היה מעניין אותי, לא הייתי נהפכת לדמות ציבורית".

שהרה בלאו

"הטוקבק המטריד ביותר היה מאת 'מכיר אותה', שהתקבל בתגובה למאמר שכתבתי על תנועות הנוער, ושהיה רווי לכלוכים ועובדות שונות - חלקן מדויקות מאוד - על ילדותי ועל נעוריי בבני ברק. התחושה היתה שהכותב אכן מכיר אותי, ואפילו מקרוב. עברה עליי תקופה לא נעימה שבה ניסיתי לחשב מי מחברי העבר שלי חש כלפי כזאת שנאה פעילה ויוקדת. זה היה מערער מאוד.

"כיום נראה לי שאני יודעת במי מדובר. אין לי כל הוכחה, אבל אני נוטרת טינה בשקט. טוקבקים מהסוג הזה הם

הגרועים ביותר. הידיעה שמאחורי פרצוף ידידותי יכול להסתתר נחש צפע קטן מטרידה ביותר".

נעה ורטהיים

"בעקבות ראיון אישי איתי, שפורסם ב-ynet, כתבה אחת הגולשות: 'למה צריך לשמוע כל כך הרבה דברים אישיים? גם יוצר הוא אדם פרטי'. טוקבקיסטית שנייה הסכימה. אבל אז באה השלישית וענתה: 'למה משבר זוגי זה דבר שיש להתבייש בו? זה קורה גם לטובים שבינינו. איזה שטויות. לגבי המקום שאליו הגענו (מי זה ה'הגענו' הזה אגב) זה נכון שרוב רובה של העיתונות צהובה ומשטיחה אבל כאן עושה הרושם שמדובר בפתיחות לב ונגיעה לעצם העניין שהוא היצירה, לא? כשהיצירה נולדת מתוך הפצע, לדבר על הפצע הוא לדבר על המקור ליצירה. זה נשמע די הגיוני, לא? בעיניי זה ראיון מרתק ושונה מאד דווקא בשל הפתיחות והכנות. כל כך הרבה יוצרים מסתירים ומטשטשים את מקורות ההשראה שלהם. אותי זה דווקא עניין. תודה'".

• עוד מאמרים על שנאה בפרויקט "שנאה.קום" באתר בית אבי חי. בט' באב עורך בבית אבי חי מרתון סרטים העוסקים בתרבות השנאה בחברה הישראלית, בהשתתפות אנשי רוח, עיתונאים ויוצרים.