אבל הכלב אכל לי את המחבט

כדורגל

המדשאה עקומה.

ב־2007 נחנך באנגליה איצטדיון וומבלי החדש, ומאז נשמעות שם יותר טענות על הדשא מתלונות על המאמנים והשחקנים. למעשה, בשלוש השנים האחרונות הוחלף כר הדשא כבר עשר פעמים. לא מזמן, כשפורטסמות ואברם גרנט ניצחו שם 0:2 את טוטנהאם בחצי גמר הגביע, השתמשו אנשי הקבוצה המפסידה בביטויים כמו "מבוכה ברמה עולמית" ו"משטח החלקה" כדי לתאר את הדשא.

כל זה אומר אחד משניים: או שכבר 15 שנה סובלים האנגלים מתסמונת האומה המאותגרת בכל הנוגע לפיתוח כר דשא נורמלי, או שטרם קם הגאון שימכור לתושבי הממלכה תירוץ קצת יותר מחוכם. ולמה 15 שנה? כי כבר ב־1996 אירחה אנגליה את הונג קונג בוומבלי הישן, וניצחה רק 0:1 יריבה שהיתה צפויה לשישייה. לטרי ונאבלס, המאמן דאז, היה הסבר ברור למחדל: "התקשינו כי הדשא גבוה מדי ולא כוסח היטב". ברור.

כדורסל

שיחות הקיבה.

בדצמבר 1991, במשחק נגד מינסוטה, הגארד של מיאמי היט קבע שיא שלילי בתולדות האן.בי.איי: הוא החטיא את כל 17 הזריקות שלו לסל. מיד לאחר המשחק הנוראי ההוא הפך טים הרדאוויי למוקד עלייה לרגל לעיתונאים, ולכולם סיפר על קלקול קיבה חמור שתקף אותו ביממה שלפני המשחק, ופגם ביכולת הרגילה שלו. כל העיתונאים פירסמו את הדברים כלשונם, חוץ מאחד שהחליט לבדוק את הסיפור עם רופא הקבוצה. מה אתם חושבים אמר הדוקטור? נכון, שהרדאוויי היה בריא וכשיר כמו שור צעיר.

ועוד קטנה בענייני כדורסל ועיכול: בסדרת ההצלבה בגביע אירופה לאלופות לשנת 1995 נפגשו אולימפיאקוס וצסק"א מוסקבה. המטרה: לנצח בשני משחקים ולעלות לפיינל פור. במשחק הראשון, שהתקיים ברוסיה, ניצחה צסק"א ב־30 הפרש. שני המשחקים הנותרים נערכו באתונה. בראשון השוו היוונים ל־1:1, אבל כעבור 48 שעות התייצבו למשחק השלישי חמישה משחקני צסק"א בלבד - ורק שניים מהם מהחמישייה המקורית. הרוסים טענו שמתישהו בין המשחקים הורעלו חצי משחקני הסגל על ידי גורמים בבית המלון באתונה, שקשורים לקבוצה היוונית. המשחק היה מביך. שניים מחמשת הצסק"אים יצאו בחמש עבירות, ודקות ספורות לסיום נותרו על המגרש רק שלושה רוסים. המאמן היווני יאניס יואנידיס הוציא שני שחקנים משלו כדי שיהיה פייר־פייט, לא לפני שווידא שקבוצתו מובילה ב־20 נקודות הפרש. אז משהו קרה פה, זה בטוח. אבל להאשמות הרוסיות בנוגע להרעלה יוונית זדונית לא הוצגה הוכחה עד היום.

טניס

מה, רטוב לי ואני עיוור.

אפילו רוג'ר פדרר, גדול ככל שיהיה, מוכר תירוצים לכל מי שמעוניין להקשיב. הנה, ממש לאחרונה הוא הסביר שהגשם אחראי לכך שהפסיד לשוודי רובין סודרלינג ברבע גמר הרולאן גארוס. המשחק באמת נקטע בגלל גשם, כמו שקורה לפעמים באיצטדיוני הטניס הפתוחים, אבל מצב הנקודות עמד על שוויון 1:1 במערכות ו־5:5 במערכה השלישית - לא בדיוק תוצאה שמצביעה על מומנטום כלשהו לזכות פדרר.

"מעניין, חמר זה כתם?" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

אם זה לא מספיק, אפשר לחזור שנתיים אחורה ולהיווכח שפדרר לא רק עשוי מסוכר: הוא גם לא רואה מי יודע מה. אחרי שהפסיד לרפאל נדאל בגמר ווימבלדון 2008, הוא לא התאפק ותלה את ההפסד בתאורה הלקויה. עכשיו, להבדיל מטורנירים אחרים, בווימבלדון הנוהג הוא לשחק ללא תאורה מלאכותית: פשוט ממשיכים עד שהשופט מכריע שחשוך מדי. המשחק של פדרר ונדאל הלך עמוק למערכה חמישית, ולשופט לא בער שום דבר - מסורת היא מסורת, גם אם היא מטופשת - אבל כנראה שגם שכבת הקלאסה הכי עבה מתקלפת משחקן בסיטואציה כזאת. מה קרה, לנדאל יש ראייה ביונית?

אופניים

החומר שממנו עשוי הבולשיט.

ב־2006 ניצח פלויד לנדיס בטור דה פראנס, אבל כעבור כמה ימים התגלה שרמות הטסטוסטרון בדמו חריגות במידה שמעידה על שימוש בלתי חוקי בחומרים סינתטיים. לנדיס איבד את התואר והושעה לשנתיים, אבל התקשה להודות בסיפור האמיתי וטען שהזריק לעצמו קורטיזון בגלל שהתייבש. אחר כך שינה גירסה ודיבר על שוט וויסקי, משם התגלגל עד לפחית בירה, החליף לתרופות רפואיות וסיים בטענה שמדובר בחילוף חומרים טבעי לגמרי. לך תבין את הבן אדם.

אתלטיקה

קולגייט גייט.

בתחילת שנות ה־90 הניחו מומחי האתלטיקה שהגרמני דיטר באומן הוא אחד האצנים הלבנים היחידים שיכולים לתת פייט לאפריקנים בריצות ל־5,000 מטר. ואכן, באולימפיאדת ברצלונה ב־1992 הוא לקח את ההנחה הזאת ועשה ממנה מדליית זהב.

שבע שנים אחר כך, בבדיקות שגרתיות, נמצאו בדמו של באומן חומרים אסורים והוא הושעה מפעילות לשנתיים. הוא מצידו לא ויתר, וערער על ההחלטה: החומר האסור, טען, הוחדר למשחת השיניים שלו על ידי אחד מיריביו. הוא לא סיפק הוכחות לטענה הזאת, אבל מאוחר יותר - בגיל 37, אחרי ריצוי ההשעיה ושנה לפני שפרש - הוא זכה במדליית כסף באליפות אירופה בריצה ל־10,000 מטר. כנראה שכח לצחצח.