פחד מוות

האלך לי או אכה בסלע?

פרשת "ואתחנן" נוגעת בלב. משה, המושיע, הנביא והמנהיג הגדול, מתחנן אל האלהים על נפשו והתמונה כמעט בלתי נסבלת (ג, כג-כו):

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי אלהים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:"

משה מבקש מעט. הוא לא מבקש חיי נצח (למרות שמדרשים שונים ייחסו לו את הבקשה הזו), הוא מבקש: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". המנהיג שהוביל אותנו בדרך הקשה, מבקש רק לראות את פירות הצלחתו. תשובת אלוהים פסקנית: "רב לך אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה". בפרשה זו פוגש משה את גבולות היכולת שלו. כמה פעמים בחיים שאלנו את עצמנו אם להוסיף להתעקש (על לימודים, על מיומנות נפשית, על נפש אהובה) ומתי הגיע הרגע הקשה והמרגיע של מפגש הנשמה עם חומת הבטון: "אל תוסף עוד". המוות הוא הפגישה הסופית שלנו עם חוסר האונים, עם המוגבלות הבלתי נסבלת של הקיום שלנו. בדרך אל המוות צפוים לנו מפגשי הכנה בדמותן של פרידות ואכזבות.

למות זה כמו להיות תינוק

משחק מילים לוכד את אוזנו של שומע הפסוקים: "אעברה" מתחנן משה לפני אלהים, ותגובתו של אלוהים: "ויתעבר". מה זו הצורה הזו "ויתעבר"? חכמי התלמוד שאלו את השאלה והציעו כמה תשובות (מדרש תנאים לדברים ג כו): "ויתעבר ה' בי למענכם": רבי אליעזר אומר: נתמלא עלי עברה. רבי יהושע אומר: כאשה זו שאין יכולה לשוח מפני עוברה: ויתעבר ה' יכול מפני עבירות שהיו בידי? ת"ל למענכם בשבילכם נעשה לי כך".

שלוש הפרשנויות המוצעות כאן ל"ויתעבר" האלוהי הן: כעס, עבירות או עיבור. לבי נמשך אל האשה העוברה. מיהי, בנמשל שלנו, העוברה? כיוון שנאמר שאלהים "התעבר" כנראה שזה הוא שנעשה כאשה עוברה. לפי הפרשנות, מה שנגזל מהאשה העוברה, מה שנגזל מאלוהים ערב מותו של משה, הוא כושר הגמישות. אלוהים, כמו האשה העוברה, אינו יכול לכופף את עצמו ואת מידת הדין בפני בכיו של משה. אולם לאיבוד הגמישות מטרה חיובית, מאיבוד זמני של הגמישות תבוא לעולם בריה חדשה.

אם אלוהים הוא "האשה העוברה" האם ייתכן שמשה הוא העובר, והוא בו בזמן גורם לחוסר הגמישות של אמו ומשווע לעזרתה? כיצד הצמידו חז"ל לתיאור המוות של משה את הדימוי האמהי הזה?

אמאל'ה...

בתלמוד מכנים רחם - "קבר" (בבלי שבת קכט א): "מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר". שתי מילים קשות, של קרב ומוות, משמשות לתיאור מהלך הלידה: "משבר" ו"קבר". האם המוות מדמה את קשיי הלידה? אולי גם ההיפך נכון, והלידה היא הדימוי החזק ביותר שנקשר בתודעתנו בזמן המוות (או המחשבות וההתכוננות אליו). ברגע המוות רוצים לחזור לאמא: שהקבר יהפוך לרחם, שהמשבר יהפוך ללידה ושהמוות יציע חיים. האם לפי המדרש הנ"ל של חז"ל, גם ברגע שבו אלוהים מסרב לשעות לתחנוניו של משה, רואה אותו משה בדמות אם הרה שהוא עצמו טמון ברחמה?! האם "אמאל'ה" היא זעקת פחד המוות האוניברסלית? האם היא מספרת על הכמיהה שלנו להפוך את המוות ללידה?

עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו נפשי מסורה בידך

אם אנו באמת מבקשים לדמות את המוות ללידה, הרי שהפנטזיה ההפוכה, החרדה הגדולה, היא למות בתוך החיים. פרידות מאנשים אהובים, עזיבת מקום עבודה, הגירה לארץ לא נודעת ואפילו מעבר דירה, כל אלו מספקים לנו אחד חלקי שישים של המוות בעודנו בחיים. את החכמים שבינינו הם מעוררים לשאלות קיומיות. מהו הדבר שאם יקחו אותו ממני אני כבר לא אהיה אני (האמהות? המקצוע? היכולת לאהוב? היכולת ליצור? הגוף?) אלו מהתכונות והמעשים שלי מגדירים אותי ואלו מהם יכולים להיעלם מבלי להעלים אותי? על-פי המדרש הבא, גם את המבחן המבהיל הזה רקח לעצמו משה (דברים רבה, ואתחנן):

"... כך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, (אמר אלהים למשה:) עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשו נטלת אתה חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת. אמר לו (משה): ריבונו של עולם, אם מפני יהושע תלמידי אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה. עמד (משה) והשכים, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו... והלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה. שאלו ואמרו משה רבנו היכן הוא? אמרו להם: השכים לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ומשה עומד ברגליו, אמרו לו ליהושע מה עלתה השעה הזו שמשה עומד ואתה יושב? ... יצאת בת קול ואמרה להם, למדו מיהושע, קבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש ומשה מימינו ובני אהרן משמאלו, והיה יושב ודורש בפני משה.

"...אחר שעמדו ישראל מהישיבה א"ל, משה, סתום (הסבר) לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה להשיב לכם, והיה משה רבנו עליו השלום נכשל ונופל. באותה שעה אמר משה, ריבונו של עולם, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי מסורה בידיך".

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה לתמר ולצביקה שעסקו בסוגייה הנרטיבית - בשאלה איך ומדוע מספרים סיפורים, והציגו מחלוקת מלומדת בשאלה זו ובעיקר בשאלת יחסם למוטיבציות הספרותיות שהם הזכירו.

ולחידת ל"ב הבתולות

היו הרבה יותר מל"ב תשובות ורבות מהן מעניינות ואפשריות מבחינה פרשנית. בית המדרש היה כל-כך פורה ואני מתנצלת שלא יכולתי להתעמק בכל התשובות. לבחור תשובה אחת זה היה באמת בלתי אפשרי ולבסוף בחרתי שלוש תשובות שמצאו חן בעיניי במיוחד:

את התשובה המשורשרת, מלומדת עד מאוד ומלאת ההומור של דודי פ"ת, היה תענוג לקרא ולהצטרף לחווית הפלפול וגם לחיוך החותם את הפרשנות.

דודי הוא מאבני היסוד של בית המדרש שלנו (332 ובהמשכים). תשובתו של גבי (237) שהפנה אותנו לשאלה מה יעשה פנחס הכהן, האסור באשת יפת תואר, עם ל"בן של בתולות. ותשובתה של נעה רז (149) שבחרה לפרש של"ב הבתולות הצילו את אלוהים ואותנו מהפנטזיה האיומה במוחלטותה של השמדת עם. אני חושבת שהסיפור מזעזע למדי, עם או בלי ל"ב הבתולות, ונדמה לי שגם נועה סבורה כך, אבל היה צריך לדבריה, להקטין במשהו את הזוועה, וגם לפתוח פתח פרשני להופעתן של מדייניות בהמשך סיפורי המקרא.