יעיל למקרה שאתה שכן של צ'יפורה

הייתי בן שמונה כשנפתחה אולימפיאדת 1984. את טקס הפתיחה ראיתי ברביצה על השטיח הצהוב בסלון של הורי, ואני לא זוכר ממנו הרבה, אבל רגע אחד מאותו שידור חי מלוס אנג'לס נשאר חקוק בזיכרוני. הרגע הזה שייך לאיש אחד, חליפת חלל לבנה לגופו ומנוע רקטי על גבו, שריחף ברחבי האיצטדיון. כשראיתי אותו קרו בתוך הראש הקטן שלי שני דברים שעתידים להפוך לדפוס בלתי נמנע: קודם היתה הפליאה לאמור "יו, האיש הזה יכול לעוף", ומיד אחריה בא ה"אני רוצה גם".

מאז ההתגלות ההיא ועד היום ניסיתי כל מיני צורות של טיסה, דאייה, צניחות ונפילות חופשיות, ואפילו התעופפויות ספונטניות מכלי רכב יבשתיים. בכל אחת מהחוויות המסעירות האלה נמצאתי לרגעים בין שמיים לארץ, אבל בינינו, גם מוכטה נמצאת לרגע באוויר. זה עדיין לא אומר שהיא עפה. ואני, הסטנדרטים שלי נקבעו כבר ב־84': ריחוף קליל כמו של הרוקטיר מהאולימפיאדה, לא פחות. ומה אתם יודעים, לאחרונה קרו סופסוף שני דברים מסעירים בדרך להגשמת החלום הישן הזה.

הדבר הראשון שקרה זה שבא לעולם ענף תחרותי תת־מימי חדש שמוגדר כשילוב של פורמולה 1, מירוצי טיסה וצלילה חופשית. הצוללים שם רוכבים על מנועים קטנים שנראים כמו מיני־טורפדואים אישיים, ובתכלס עפים דרך המים בידיים שלוחות קדימה. הדבר השני שקרה הוא ש־SEPA, חברה שמייבאת לארץ טורפדואים כאלה - טוב נו, רשמית קוראים להם סקוטרים תת־מימיים - שלחה אותי ליום שלם של הכשרה והתנסות בתעופה. אמנם מתחת למים, אבל רבאק: תעופה.

"אל תשאל כמה עלה לי הבאט פלאג הזה"

טוסה נעימה

קוראים לו Tusa SAV-7 EVO, והוא הסקוטר התת־מימי הכי חזק שמיובא כרגע לישראל. כמו כל הסקוטרים, גם הוא פותח במקור למטרות טקטיות של כל מיני אנשי צפרדע ודממה; בגדול, הכלים האלה אמורים לחסוך מהם מאמצים מיותרים תוך התקדמות חרישית אל היעד. עם חלוף הפז"מ השתחרר טיל השיוט הזה לשוק האזרחי, ומאז הוא משמש אמצעי חיוני בצלילות טכניות שונות - וכאחלה דרך למקסם את זמן התחתית בצלילות סקובה ספורטיביות.

המפרט הבסיסי הוא מנוע חשמלי עם סוללה נטענת, טווח של ארבעה קילומטרים, עומק מרבי של 70 מטר ומהירות סופית של 4.2 קמ"ש. אני יודע, זה נשמע נורא לאט, אבל מתחת למים מדובר בספיד אימים: זה כל כך מהר שכדי לא להפוך לגוש קרח צריך לחבוש כובע צלילה שגורם לך להיראות כמו זין עצום וממונע.

מחוץ למים שוקל ה־SAV-7 81 קילו. בתוכם יש לו ציפה שלילית - המקבילה הרטובה למשקל - שמוסיפה לצולל פחות מחצי קילו, משהו שיכול להתקזז עם כמות המשקולות שעל החגורה. חוץ ממנוע חזק וזמן פעולה ארוך במיוחד (יותר משעה), לצוללת הצהובה הזאת יש יתרון משמעותי נוסף על פני המתחרים בקטגוריית הסקוטרים: אם לשאול ביטוי מעולם האופנועים, מדובר בתנוחת הרכיבה.

הרוב המוחלט של הסקוטרים נועד לגרור את הצולל באמצעות שתי ידיות אחיזה. ה־SAV-7 מצידו מאפשר גם את הגרירה האולד־סקולית, אבל בנוי ככה שאפשר גם לחבוק אותו בין שתי הרגליים ולמעשה לרכב עליו. וזה משמעותי מאוד: כדי להיות מהיר במים, שדחוסים פי 800 מהאוויר, עדיף להיות דק וארוך כמו ברקודה ולעבור דרך מנהרה צרה ככל האפשר. הכאילו־רכיבה מבטיחה שהמהירות הסופית לא תיפגע כתוצאה מחיכוך עם המים, וגם משנה את כיוון ההנעה מקדמית לאחורית. והכי מגניב שהידיים נשארות פנויות כדי להימתח לפני הגוף ולסייע בהיגוי, ממש כמו סופרמן.

אחרי כמה שעות של לימוד על יבש ושתי צלילות מודרכות במועדון Coral Sea Divers באילת, הוסמכתי רשמית לקחת את ה־Tusa SAV-7 EVO לסיבוב שאשכרה גרם לי להבין מה זה לעוף. האמת היא שנשביתי בקסמיו כבר במהלך צלילות ההסמכה, כשנחשפתי למהירות וליעילות של הצעצוע המגניב הזה. מעולם לא כיסיתי מרחק גדול כל כך במהלך צלילה; בכל גיחה למעמקים ביליתי בכמות אתרים שבדרך כלל דורשת שלוש או ארבע צלילות נפרדות, ובאילת זה אומר יותר הזדמנויות לחזות בטבע תת־ימי שהולך ונעלם. ממש קל לתמרן את הסקוטר בין שוניות האלמוגים בלי לסכן אותן, והמנוע כל כך שקט שאפילו הדגים לא עושים ממנו עניין. אבל אתם יודעים שלא באנו לדבר על ידידינו זהובי הסנפיר.

"לא שואל את אמא, אני נכנס לעמוקים" (צילום: נטשה סגל)

רחוק מאוד מאילת, באיי קיימן שבים הקאריבי, נערך בסוף החודש שעבר אירוע שהתמזל מזלי לצפות בתיעוד וידאו שלו: ה־Formula 3 Freediving, מירוץ הפרמולה הראשון בעולם לסקוטרים תת־ימיים בצלילה חופשית. מדובר כאמור בענף תחרותי חדש לגמרי, שחייב את עצם קיומו לצעצועים הממונעים האלה. המירוץ המדובר יועד לקבוצות בנות שלושה צוללים, והיו בו מסלולי סלאלום, מסלול ראלי בתוך פיתולים של ריף עמוק, וגולת הכותרת: גראנד פרי של 30 הקפות סביב ספינה טבועה.

את מסלול הגראנד פרי סימנו שערים בצורת מעוין שנקבעו בעומקים שבין 20 ל־35 מטר; המתחרים טסו דרך השערים, המרוחקים זה מזה מטרים ספורים, תוך תכנון נכון של המרחק והעומק שהם מסוגלים להשיג בנשימה אחת. ולשאלתכם, יש סיבה פשוטה לכך שמירוץ כזה מתקיים דווקא בצלילה חופשית: בצלילות עם אוויר שדחוס בתוך מכלים קיימות מגבלות בטיחותיות (גם על העומק המרבי, וגם על פרק הזמן שמותר לשהות בו בלי להסתכן בתופעות מסוכנות כמו מחלת דקומפרסיה). בצלילה חופשית אין הגבלות כאלה: זה רק הסקוטר, הצולל והנשימה שהוא מסוגל להחזיק.

זים ולא זים

בחזרה בים האדום, ובאמת שצר לי להפסיק לכם את הקאריביים, הגעתי די מהר אל הקרקעית שנמצאת בעומק של 15 מטר. מכיוון שעם סקוטר אין צורך להניע את הסנפירים כדי להעמיק אל המצולות, הדופק שלי לא עלה ונשאר לי מספיק חמצן כדי לשבת שם כמה רגעים ולהביט סביבי. פני המים, הגבול העליון של החלל שבו נמצאתי, נראו כמו תקרת זכוכית. בצדדים חיכה לי כחול שמימי ככל שהעין משגת. כשהרגשתי צורך לנשום התחלתי לטפס לעבר התקרה בחצי מצערת, נדחף באיטיות על הטורפדו שלי ומגלה כמה קל להתברג בתוך המים אם פותחים פישוק קל ושומרים על שאר הגוף ארוך. באמצע הדרך משכתי את המצערת עד הסוף ואיפשרתי למנוע להעיף אותי אל התקרה ומשם החוצה, אל האוויר. העוצמה היתה כזאת שלרגע כמעט כל הגוף שלי, מהראש עד הברכיים, היה מחוץ למים.

אחרי שאיווררתי קצת את הריאות כבר הייתי מוכן לגיחה הבאה, הפעם בלי תוכנית עומק מיוחדת. סתם גיחת שיטוט. הסקוטר כל כך חזק שממש אפשר להרגיש את חוליות עמוד השדרה נדחסות כנגד המים, אז הפעם מתחתי את הידיים לפני הראש כדי לפתוח לי מנהרה. זה כמו מג'יק סטיק בקצות האצבעות: כל מה שצריך לעשות זה להצביע על נקודה מסוימת מסביב, ולחכות שהסקוטר יביא אותך אליה.

"מה אבו נפחא, יש פה ערבים?" 

אני מניח שלמתבונן מהצד נראיתי טיפשי כמו בלון שמישהו ניפח עד הסוף ושיחרר לחלל האוויר: עשיתי לופים, שמיניות, ברגים ושאר תמרוני צלילה צורנית שבאו לי בטבעיות של דולפין. את התענוג הצרוף הזה עצרה כעבור שעה ומשהו הנורה שמתריעה על הידללות הסוללה, ותאמינו לי שאחרת עוד הייתי משתכשך שם כמו אידיוט.

במועדון, אחרי אספרסו כפול ושיחה עם המדריכים, היה ברור לכולם שחייבים לקיים מירוץ סקוטרים בישראל. הרי הכלים כבר מגיעים לארץ באופן שוטף, צוללים חופשיים לא חסרים לנו, ותנאי ים יש בשפע. אילת היא לוקיישן מושלם - ואתם יודעים מה, גם מועדוני צלילה בים התיכון שמשוועים לפרנסה הם אפשרות לא רעה. כל מה שצריך זה יזמים עם זימים שיזהו את הפוטנציאל ויעופו עם הרעיון הזה. אני מתנדב ללבוש את חליפת החלל הלבנה שלי ולבוא לטיסת ראווה בטקס הפתיחה.