לא רוצה להישאר ולכאוב. מעדיפה לא להרגיש כלל
אפשר להגיד על עומרי הרבה דברים רעים, אבל הבחירה להישאר, לספוג את ההתנהגות המגעילה, לעבור התעללות נפשית, זו בחירה שלי. יכולתי לעצור את זה מזמן. פרק שישי ואחרון
- הפרק הקודם: לא יכולה להישאר ידידה שלך. אני אוהבת אותך
עומרי אמר שהימים בלעדיי היו קשים לו מאוד. הוא עישן כל יום. שלא כמנהגו, התחיל גם לשתות אלכוהול. הוא אמר שהוא נוסע לעשות שבת עם חברים שחזרו בתשובה והבטיח להתקשר ביום שבת. מובן שזה לא קרה. מבחינתי זה היה מצוין. מבעד למסך הכאב, זו היתה תזכורת טובה לגבי מי האדם שעומד מולי.
ביליתי את השבת אצל חברה טובה. כשנסעתי ממנה, רוכב אופנים שנסע על המדרכה לידי איבד שליטה על האופנים, נתקל בעמוד קטן וכמעט עף על הרכב שלי. הוא בעט ברכב שלי בזעם. פתאום הבנתי – זה הראי שלי. גם לא לוקחת אחריות על המעשים שלי, מעדיפה להאשים אחרים במקום להפנות אל עצמי את האצבע המאשימה.
אפשר להגיד על עומרי הרבה דברים רעים, אבל הבחירה להישאר, לספוג את ההתנהגות המגעילה, לעבור התעללות נפשית, זו בחירה שלי. יכולתי לעצור את זה מזמן. כמו מכורה המשכתי להיאחז בסם. נשבעתי לעצמי שלא אתקשר אליו יותר, אבל יומיים אחר כך נפגשנו במסגרת העבודה. זה גמר אותי. הייתי אמורה להיות מקצועית, רהוטה, עניינית, כשלידי מסתובב במבט תמים מי שריסק את לבי. מבחינה מקצועית ההתנהלות שלי היתה ללא דופי, אבל מבחינה אישית נפלתי חזרה. נגשתי אליו. התחלנו לדבר. הסתמסנו במהלך האירוע. אחר כך דאגתי שניפגש אצל ירון.
ברור שהערב הסתיים אצלו במיטה.
יומיים אחר כך, באירוע נוסף, זה חזר על עצמו. הוא הסתובב איתי באותו אירוע כאילו דבר לא קרה. כאילו אנחנו עדיין יחד. הציג אותי לפני ידידים ומכרים, רמז בשיחות על ההתנהלות האינטימית שלנו. הייתי מבולבלת. כשחזרנו אליו לדירה הוא כבר חזר לזהוּת הקרה והמרוחקת. בבוקר הוא כבר היה מנותק.
הוא הפנים שזה נגמר, שאנחנו על תקן ידידים שמזדיינים
נראה שזה היה רק הבלבול שלי; הוא הפנים שזה נגמר, שאנחנו על תקן ידידים שמזדיינים. בעצם הוא קיבל את מה שהוא רצה: לא יצאתי מהחיים שלו. הוא לא חייב לי כלום, ואני עדיין שם. מקסים.
הבעיה היתה שהיה לי קשה לוותר עליו. קשה היה לי לוותר על השיחות שלנו. קשה היה לי לוותר על הזיונים שלנו. ידעתי שזה מעבר לפינה, אבל פחדתי מהרגע בו הוא ייצא מהחיים שלי. התקשרתי אליו פעמיים. שלחתי מייל. הוא מצידו לא הגיב. מכיוון שאני מכירה אותו כמו את כף ידי, אני בטוחה שאחרי שני המפגשים האלה, בהם נגררנו זה לזרועות זה, הוא הבטיח לעצמו שהוא לא יעשה דבר כדי לשמר את הקשר. אם אני אתקשר או אבוא – בסדר. אבל כדי להרגיש טוב עם עצמו, הוא לא יעשה דבר שיעודד את זה.
אמרתי לו שאני מגיעה לאזור בענייני עבודה ושאני רוצה לבוא לבקר אותו. הוא הסכים. הגעתי לדירה. הוא ישב ליד המחשב, עשה טובה שהוא מכבד אותי במבט. המשיך לעבוד. נשיקות מהוססות. התבלבלתי עוד יותר. התחלתי לדבר לעצמי:
זה מה שאת רוצה?
לא!
אז מה את עושה פה???
הלכתי לעבודה. חזרתי. הוא כבר לא היה. הדירה ריקה. הוא יחזור מאוחר.
מתקתקת את קורותינו על מקלדת מאובקת, מוקפת בחפצים שלו
פנים שונות ל"נקמה". בעצם נקמה היא מילה מוגזמת. אבל הרגשתי שהדרך היחידה לסיים את הסיפור היא לשבת אצלו בדירה ולכתוב אותו. אני יושבת בדירה, מתקתקת את קורותינו על מקלדת מאובקת, מוקפת בחפצים שלו. אני לא רוצה להיות כאן. מתה לקחת את התיקים שלי ולנסוע הביתה ולא מסוגלת. ממשיכה לדבר לעצמי.
זה מה שאת רוצה? כאן את רוצה להיות?
לא. באמת שלא.
למה להישאר ולספוג את הכלום הזה?
לא יודעת
למה את מחכה – שייחזור הביתה, יתיישב מול הטלויזיה ויעשה טובה שהוא מגיב אלייך מידי פעם?
היד שלי נמשכה אל הסלולרי. התחלתי לצלם את הדירה. חלקים חלקים של המרחב שכל כך אהבתי, שהשרה עלי שלווה. בעיקר כשהוא היה בעבודה. קצת פחות כשהוא היה שם. עדיין לא הצלחתי להסתלק. הלכתי לסרט. חזרתי. ראיתי שהוא קפץ לדירה, ראה שאני לא שם ואפילו לא טרח להתקשר ולבדוק איפה אני.
מה לך ולאדם הזה?
תפתחי את העיניים!
"אדם יקר", כך שמעתי יותר מאדם אחד מכנה אותו. מבחינת ההתנהלות החברתית שלו זה באמת נכון. בחור אינטליגנטי, בעל חזון ורגישות חברתית. אבל מבפנים, הכל רקוב. זו לא אשמתו. כל אותן שנות ילדות קשות שהתלבשו על נפש רכה ופגיעה נותנות את אותותיהן בבגרות, מביאות לכך שעומרי יודע לעשות שני דברים הכי טוב – לפחד ולברוח. הבחור מוצף. הוא חי את משקעי הילדות בהווה. בכזה מצב אין מקום לעוד אדם. אני משחזרת ביני לבין עצמי: אין פלא שחלק גדול מהשיחות שלנו נסבו סביבו: סיפורי הילדות, ההורים, האחים. בעוד עלי הוא יודע מעט מאוד. מי שנמצא ליד אדם שמרוכז בעצמו בכזו צורה יכול לעשות שני דברים: לעזוב או להימחק. אני בחרתי להימחק. עכשיו הגיע הזמן לעזוב.
לאורך כל מערכת היחסים, כשהיה לי קשה, כשהרגשתי שהוא מתעלל בי נפשית באדישות שלו, בחוסר היחס, נאחזתי במשפטים כמו "עדיף לאהוב ולכאוב מאשר לא להרגיש כלל". זה כבר לא תקף בנוגע למערכת היחסים הזו. לא רוצה להישאר ולכאוב. מעדיפה לא להרגיש כלל.
הכישוף הוסר. הקסם פג.
"תן לי לכתוב מחדש את סוף הסיפור", שרה הזמרת ברדיו. זה מה שעשיתי. השארתי פתק: "סיימתי לעבוד אז נסעתי הביתה. ביי".
טרקתי את הדלת ונסעתי הביתה. זו היתה אחת הפעמים היחידות בכל החודשים הארוכים האלה שהרגשתי התרוממות רוח.
חברו הטוב פעם פלט באיזה שיחה איתי: "אם אלו לא היו הילדות שלך, זה היה משהו אחר". היה לי מאוד קשה לקבל את זה. היום אני יודעת שזה נכון. עכשיו, אחרי שהצלחתי קצת להתרומם מתקופה של בכי, חוסר תפקוד, הזנחה פושעת של בנותיי, של המשפחה, של חברותיי – אני מאוד מפחדת.
מפחדת שהדפוס הזה יחזור על עצמו.
מפחדת שאסכים שוב לקבל "פירורים" כל עוד זה מלווה בסקס מדהים ובשיחות אינטלקטואליות.
הקשר הזה צילק אותי. אני נמצאת במצב שבו גם אם אנשים אחרים מדברים אלי בצורה שנראית לי קצת קשוחה מדי, הלב שלי מתכווץ – זה מיד שולח אותי חזרה אל אותה דירה קטנה בה איבדתי את האישיות שלי.
בכל ספרי הנשים תמיד מסיימים את הסיפורים בכך שהאשה ממציאה את עצמה מחדש, מגלה את עצמה, פוצחת בקריירה חדשה ומוצאת אהבה מדהימה. אני כרגע לא יכולה לספק את האסקפיזם הזה. חבר מסביר לי שאני צריכה ללמוד לכבות את הרגש. מצטערת, אני לא יודעת איך עושים את זה.
אבל צריך להסתכל על הדברים הקטנים, שאולי אינם כל כך פעוטי ערך. חזרתי לחייך לילדות שלי ולהרעיף עליהן טונות של אהבה. אם מישהו אי פעם יעז שוב לקרוא להן "חבילה", אני אתלה אותו על העץ הכי גבוה שאמצא. לרוב אני מצליחה להתרכז בעבודה. אני אמנם עדיין חושבת עליו, אבל בוכה רק לעיתים נדירות. גם כשאני בוכה אני תוהה אם זה באמת בגללו, או בגלל המצב שהרשתי לעצמי להגיע אליו? אולי אני בוכה על עצמי. אני כבר מבינה שיש טיפוסים שלמרות חיבור אינטלקטואלי ומיני איתם הם הרסניים, לעצמם ולסביבה, ושומר נפשו ירחק. אני כבר לא מקנאה בחברה העתידית שלו. אני מרחמת עליה.
לצד הכאב אני חשה תחושת שחרור והקלה בלתי מוסברת. הייתכן?
אני יודעת שצריך להוציא אותו לגמרי מהראש. זה יקרה בקרוב.
ומה עושים בינתיים? מגדלים שתי נסיכות מתוקות שקיבלו בחזרה את אמא שלהן. עובדים, מבשלים, מנקים, מקפלים כביסה.
חיים.
סוף
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על לב שבור
אפילוג:
לאור כל התגובות, ההתלהמויות, העקיצות, האמפטיה, השנאה והאהבה שקיבלתי כאן בשבועות האחרונים, אני מרגישה צורך לחדד כמה דברים: השם שלי בדוי, אבל הסיפור שפורסם כאן אמיתי. הדברים, לצערי או לא לצערי (אומרים שגם מטעויות לומדים) אכן קרו.
בניגוד למה שכל מיני טוקבקיסטים כתבו – מעולם לא בגדתי בבעלי! מערכת היחסים עם עומרי החלה אחרי שעזבתי את הבית. גם התפישה כאילו בנותיי מסכנות ומוזנחות רחוקה מהאמת. אפשר לעשן ולשתות בלילה (וזה לא קורה כל לילה) ועדיין לקום כל בוקר כמו שעון ב 6:30 להכין שוקו, להלביש, לנשק, לחבק ולהיות אמא מסורה.
כל כך הרבה טוקבקיסטים ניסו לפרש ולהסביר את המניעים שלי לעזיבת הבית. איך אני רואה את זה היום? בצורה הכי פשוטה – משבר גיל. יש כאלה שזה נוחת עליהם בגיל 40, אלי זה הגיע קצת לפני. עומרי נכנס לחיי בתקופה הכי קשה של המשבר, ומבלי דעת ניצל את זה לטובתו. מהפצע הפתוח הוא שאב את כוחו.
כתבתי מתוך רצון להתנקות, לשים את הפרשה מאחוריי ולא פחות מכך – כדי להזהיר מפני פרידות בלתי נגמרות. היום אני יודעת שאם עומרי באמת היה אוהב אותי ודואג לי, הוא היה יודע שזה לא פייר כלפי, שהוא צריך וחייב לשחרר אותי כדי לתת לי להיבנות מחדש. אבל ככה זה נרקיסיסטים – הדמות היחידה שהם רואים זה הם עצמם, הרצונות שלהם, הצרכים שלהם. כל דבר אחר מתבטל. גם האנשים שהם לכאורה אוהבים. עכשיו אני מבינה שכאשר מסיימים כזו מערכת יחסים חייבים לסגור אותה הרמטית. לא להשאיר שום פתח לשיחה, לדיון, למפגש מחודש. זה מיותר. זה חולני. זה כואב לחינם. אולי הלקח שאני למדתי ישמש תמרור אזהרה לאחרות. אפשר רק לקוות.
-"זוהרה אלפסיה"
