בין שתי ערים

פתח תקווה היא לא העיר הכי סקסית על המפה. עם העובדה הזו, אני מניחה, אין ממש ויכוח. ועם זאת, כשהגעתי לרגע שבו הייתי צריכה לבחור היכן למקם את ביתי בשנים הקרובות, איכשהו, בגלל מגוון נסיבות היסטוריות, זו היתה נראית כמו הבחירה ההגיונית לעשות.

למרות שאני מעבירה את רוב שעותיי בעבודה בתל אביב, השלמתי עם הזמן עם העובדה שתל אביבית מגניבה אני כנראה כבר לא אהיה. אחרי הכל, כמה מגניבה את יכולה להיות כשאת ומטלטלייך מזיעים לכם ביחד 50 דקות (לכל כיוון) על קו 51 בדרך חזרה הביתה? לא מדי.

עם אספקט אחד של החיים בפרברים אני עדיין לא מצליחה להשלים: האספקט האופנתי. מידי יום טופחת על פניי המציאות המרה, לפיה מה שאני לובשת בבוקר לא יכול להיות טוב מספיק עבור מכריי בשתי הערים הללו. אני יכולה להיחשב להצלחה אופנתית כאן או כאן, אך לעולם לא אצליח לרקוד על שתי החתונות בבגד שישביע את רצונם של שני העולמות הכל כך שונים הללו.

דוגמא: אם אזרוק על עצמי את הג'ינס הבלוי אך המהמם שרכשתי בשוק יד שנייה בברצלונה, אגרוף מחמאות מכל עבר במסדרונות מקום עבודתי התל אביבי. עת ארד מהאוטובוס בחזרה במלאבס – אקבל מהעוברים ושבים צקצוקים פולניים ומבטים שנעים בין "מסכנה, אולי ירדה מנכסיה", לבין "שיואו, איזה פלצנית היא", לבין – "מה יש לה? היא כבר בת 31, למה היא מתלבשת כל כך מוזר?".

דוגמא נוספת? בבקשה: בעוד חברותיי התל-אביביות מפציעות פה ושם עם בגד שהרימו משקית עזובה על ספספל ברחוב (וידוע הרי שהשקיות הללו מכילות אוצרות סבתאיים שלא יסולאו בפז ושאין למצוא בחנויות) - המחשבה שאני ארים בגד שכזה תגרום לאמי הפתח תקוואית להתעלף, לא לפני שתחזיר לבורא את ארוחת הצהריים שאכלה.

היא מיד תחליף עם אבא מבטי "הילדה התחרפנה", תשלוף את פנקס הצ'קים שלה, תמחה דמעה ותחטוף אותי מלאת רגשות אשמה לקניון הקרוב למקום מגורינו (רעיון לא כל כך נורא, אם חושבים על זה לעומק). ככה זה. מדי יום אני חוזרת לי הביתה כמו סינדרלה שקסמה פג בשנייה שהיא חוצה את גשר הבורסה. כי מה שהיה רגיל ומגניב שם, בתל אביב, כאן סתם נחשב למוזר, בלוי מידי ומוגזם מידי.