טווין פיקס

אירופה של תחילת הקיץ היא גן עדן לאופנוענים. מזג אוויר מצוין, שמש רכה שמדי פעם מוסתרת בצל קריר של ענן, אספלט משובח, וסולידריות דו־גלגלית לאורך כל הדרך. כל אופנוע שחולף מולך מאותת באורות או מניף אצבע לשלום, ואם אתה עוצר בצד הדרך ועובר שם מישהו על שני גלגלים, הוא צופר ומחווה בידו בתנועה שבלבנט היתה מתפרשת כ"למה מי אתה", אבל כאן היא רק מוודאת שהכל בסדר איתך.

התחלנו את הבוקר על ציר נפוליאון, הדרך שבה חזר הגמד הלוחמני לפריז מהגלות באי אלבה, ולצורך העניין פשוט אחד מעשרות הכבישים המתפתלים בין כפרים ועיירות בדרך לאלפים הצרפתיים. את השיירה הוביל אחד פבריציו, רוכב איטלקי של אפריליה שיודע לתת חזק בראש. מאחוריו השתרכה חבורת עיתונאים על גירסת הפקטורי של ה־Dorsoduro, אופנוע סופרמוטו שמשמעות שמו היא "גב קשה"; בארץ המגף ונעלי השפיץ, דעו לכם, זה סמל לאמינות ולעוצמה.

"איזה חארות, על דבר כזה להכשיל אופנוע בטסט?" 

תוכנית הרכיבה ליום ההוא היתה צפופה. הבוקר נועד לעלייה לעבר שאטו דה משהו שנמצאת באיזה חור אלפיני, שם נאכל צהריים ונחליף אופנועים, ואת הדרך במורד היינו צפויים לעשות על מהדורת 2010 של ה־Shiver - אופנוע כביש ערום מעודף פלסטיקה, שלא מיובא לארץ כי אין פה שוק לכלים שכמותו.

לכאורה מדובר בשני אופנועים שונים לגמרי שראויים לשני ימי רכיבה נפרדים, אם לא ליותר מזה. הדורסודורו, כיאה לסופרמוטו, גבוה ואצילי כמו סוס ערבי; השיוור נמוך ולוחמני כדרכם של נייקדים. ובכל זאת, יש סיבה טובה לכך ששניהם נבחנו באותו יום: בקרביהם פועם בדיוק אותו מנוע וי־טווין 750 סמ"ק, שנשלט באותן טכנולוגיות הייטקיות, מגובה באותם בלמים, מתגלגל על אותם ג'נטים, וארוז בדיוק באותה שלדה עם אותו בולם אחורי. אז הנה לכם שאלה לדרך: כמה שונים יכולים להיות שני כלים כל כך דומים?

קצה המזלג

את התדריך שלפני הלחיצה על הגז העביר פבריציו באנגלית רצוצה. כדי להקשות על שומעיו עוד יותר, לצידו עמדה פצצה זעירה בג'ינס מיניאטורי. כשהגיע הרגע לדבר על השינויים שעשתה אפריליה באופנועים היא לקחה את זכות הדיבור, ואז התברר שהיא לא פחות ממנהלת השיווק העולמית של החברה. את האופנועים עצמם היא לא היתה צריכה להציג; הם מככבים בשוק כבר יותר משנתיים, ובסך הכל מדובר בשתי גירסאות משודרגות של הדגמים הקיימים.

העיצוב האיטלקי המשובח וההקפדה על טכנולוגיה מתקדמת ניכרים בשניהם: שלדת סבכה אדומה מסגסוגת פלדה שמתחברת לשלדת אלומיניום, בולם אחורי מתכוונן בצידו הימני של האופנוע לטובת אגזוזים נסתרים מתחת למושב הרוכב, צינורות בלם מפלדה שזורה, דיסקים קדמיים גליים בקוטר 320 מ"מ, ועוד מלא פיצ'רים שבדרך כלל מוצאים רק באופנועים שמישהו שפך מלא כסף על לשפר אותם. בדיוק כמו במקרה של מנהלת השיווק העולמית, ניכר שבאפריליה יודעים איך לסחוט ריר מהלקוחות הפוטנציאליים.

"די, נמאס לי, מתי יפתחו כבר פיצוציה במושב?"

הדורסודורו - שזאת כאמור גירסת הפקטורי שלו, כלומר משופרת ומושקעת מראש - קיבל גם שדרוג למנוע, גם פיירינג מקרבון וגם אופציה לאגזוזים ייחודיים מבית .Arrow אבל השינוי החשוב והמהותי ביותר הוא בולם קדמי שמאפשר כוונון מלא. מתברר שכמה רוכבי סופרמוטו שיודעים לקחת אופנועים לקצה מצאו שההיגוי בגירסה המקורית מעט בעייתי; הטענה העיקרית היתה שבפניות הדוקות הכידון לא ניטרלי, והאופנוע נוטה להזדקף ולהוציא לך את כל הכיף. אז באפריליה לא התעצלו, ויצרו לו מזלג קדמי שמתאים גם לרוכבים מהשורה וגם לפסיכים מהיישוב.

בשיוור שינו האפרילים את מיקום רגליות הרוכב והמורכב כדי לאפשר תנוחה יותר ספורטיבית, ונתנו כמה נגיעות עיצוביות שמדגישות את קווי הזרימה הנפלאים־ממילא שלו. בהיבט האלקטרוני, שני האופנועים מצוידים בטכנולוגיית Ride by Wire שמאפשרת שליטה חשמלית בשלוש מפות הצתה שונות - אחת לשלג או לכביש חלק, השנייה לשיוט והשלישית ספורטיבית - שמחליפים ביניהן בלחיצה ארוכה על הסטארטר ואחריה לחיצות קצרות עד שמגיעים למצב הרצוי.

ממש לפני שעלינו על האוכפים הזהיר פבריציו שאפריליה לא מעוניינת להיות מזוהה עם תופעות כמו ווילי, סטופי וברנאאוט, ולכן אנחנו מתבקשים להימנע מרעות חולות כגון אלה. מה שהוא לא אמר זה שהדורסודורו, ממש מהרגע שאתה מתיישב עליו, פשוט משדל אותך לחוליגניות.

זה מתחיל בתנוחת רכיבה פשוט פנטסטית: הרגליות ממוקמות בול איפה שצריך אותן, והתכנון הגאוני של מכל הדלק מאפשר אחיזה מושלמת של האופנוע בין הברכיים ומשאיר את שאר הגוף חופשי לטובת העברות משקל לפנים, לאחור

 ולצדדים. הכידון הנמוך מאלץ אותך להקשית לעברו את הגב, ולייצר פקודות היגוי חזקות שיוצאות מהכתף. זה מוזר בהתחלה לרוכבים שאינם מנוסים ברכיבת סופרמוטו, אבל ככל שהרכיבה מהירה ואגרסיבית יותר, ככה כוונת המשורר הופכת לברורה ולמהנה שבעתיים. אז נכון שאפשר לרכב עליו במתינות - שתי לחיצות על הסטארטר והמנוע הופך לילד טוב ירושלים - אבל המרדף אחרי פבריציו על הכבישים המפותלים כספגטי לא השאיר הרבה מקום לרכיבה רגועה. הזמנים האיטיים היחידים נרשמו רק כשנכנסנו לאיזה כפר מנומנם, והפרענו את מנוחת השכנים עם קולות הנשק האוטומטי שמייצרים האגזוזים.

כעבור כמה עשרות קילומטרים היה ברור שהדורסודורו ואני זה סיפור אהבה. בגלל שהוא יחידה אחודה ומדויקת, 92 כוחות הסוס שלו לא גרמו לי להרגיש כאילו אני רוכב על בהמה משתוללת, אלא להפך. השארתי את מפת ההצתה דרך קבע על מצב ספורטיבי, והשפרצתי ניטים לנוכח התגובות המהירות והקלוּת הבלתי נסבלת של ההשכבה - כל זה בלי רגע אחד של איבוד כיוון או אחיזה. אפילו העובדה שאין לו שום מיגון רוח לא היוותה בעיה, כי המערבולות נשארו איכשהו נמוך כל כך והקסדה נשמרה שקטה כל כך, שממש יכולתי להאזין לבאסים של האגזוז מתמזגים בפמפום הבלתי פוסק של האדרנלין למוח. מה אני אגיד לכם, אופנוע לחתונה.

התכונה היחידה שהיתה שולחת אותנו לטיפול זוגי היא האגזוזים שמסתתרים מתחת לכיסא. זה אכן נראה מצוין, וגם תורם משהו לאיזון של האופנוע - אבל ביום חם, בייחוד בקיץ האינסופי שממתין לכם בגבולות הקו הירוק, התוצאה הבלתי נמנעת של הפטנט הזה היא רוסטביף מהתחת.

אח תהום

אם כבר בשר צלוי, אזכיר במילה את ארוחת הצהריים בת אלף המנות שאכלנו באולם האבירים של השאטו: טעים. אלא שמקץ שעה הגיע הזמן לעשות את הדרך חזרה, הפעם על גבי השיוורים.

עכשיו, את מה שתכף תקראו אני מציע שתיקחו בעירבון מוגבל. אולי זה בגלל ארוחת הצהריים הכבדה, אולי עייפות מצטברת מהרכיבה ומהטיסות הצפופות, אולי בגלל שאופנועי כביש הם לא מנת חלקי ביומיום. לא ברור. אבל בדיוק כמו שהתחברתי לדורסודורו, ככה לא התחברתי לשיוור. וכאן גם מגיעה התשובה לשאלה שלקחתי לדרך, על כמה שונים יכולים להיות שני אופנועים שהבסיס שלהם כל כך דומה.

ובכן, התשובה היא שמאוד. זה נכון שהגלגלים, המנוע המשובח והשלדה זהים, אלא ששום אופנוע לא נגמר בזה. קחו למשל את הנתונים הבאים, שלכאורה נראים זניחים: האוכף של השיוור נמוך בשבעה ס"מ מזה של הדורסודורו, ובסיס הגלגלים שלו קצר ב־10 ס"מ. זה אומר מרכז כובד נמוך יותר וקרוב לקצוות של ציר האורך, כיאה לאופנוע שרוצה את הברך שלך על האספלט. הדורסודורו לעומתו גבוה ומצויד גם בכידון רחב ובבולמי זעזועים עם מהלך ארוך בהרבה, מה שהופך אותו למכונת

 הפלקות שמגיבה היטב לשינויי כיוון מהירים. אז מה יותר טוב? תלוי את מי שואלים, ואיך הוא מרגיש על כל אחד מהכלים. אני מצידי הרגשתי כאילו הייתי לכוד במתקן עינויים של האינקוויזיציה.

כדי לייצר תנוחת רכיבה ראויה נאלצתי להתחבא מאחורי הכידון, מרפקים קרובים לברכיים וראש בתוך מערבולת רוח. בפניות אנסתי אותו להישכב באמצעות שינוע קיצוני של פלג הגוף התחתון אל מחוץ למושב, ולחיצה חזקה על הרגלית בכיוון ההטיה. כשזה עבד זה דווקא עבד יפה, רק שכעבור כמה פניות התעייפתי קשות מהתמרון הזה. רוב הזמן לא הצלחתי לחבר פנייה לפנייה, וכתוצאה בלתי נמנעת התגלגלתי לתוכן במהירות של קטנוע או בקצב גבוה מהרצוי. בכמה מהפניות האופנוע פשוט לא ציית וברח מהקו שתכננתי, והיתה אחת שבשיאה כבר ראיתי את התהום נפערת מולי. רק בזכות הבלמים המצוינים נשארתי על הכביש. את שאר הרכיבה שאחרי האינסידנט עם התהום ביליתי כמו זקנה, באחורי השיירה, כשמפת ההצתה מכוונת למצב שיוט.

כשבסופו של יום ירדתי מהשיוור עם אגו בחצי התורן, חבורת העיתונאים שסביבי לא הפסיקה להלל את האופנוע הזה. כמה מהם טענו שהוא עולה בהרבה על הדורסודורו, שהוא מציע רכיבה ספורטיבית ייחודית לאופנועים מסוגו, שמדובר באופנוע מושלם. לא התווכחתי איתם. העייפות אחרי סשן רכיבה כל כך עמוס ניטרלה את המנגנון שמתעקש להיות צודק כל הזמן, וממילא ידעתי שלא נועדנו זה לזה: כמו שזה נראה כרגע, כאמור, לשיוור לא מצפה בשערינו אפילו ויזת תייר.