הרווח כולו שלנו

דומה שאין עוד יוצר בקולנוע הישראלי ששמו מזוהה כל כך עם המושג "בורקס" כמו זאב רווח. ואמנם, פרס מפעל החיים שתעניק האקדמיה הישראלית לקולנוע לרווח בטקס שיתקיים בספטמבר הקרוב, הוא במידה רבה הכרה במעמדה ובחשיבותה של הקומדיה העממית הישראלית (זו שזכתה לכינוי הגנאי "בורקס"), שרווח היה אחד ממעצביה. 

רווח. עושים כבוד לבורקס (צילום: דודו אזולאי)

להבדיל מהשמות האחרים שהפכו נרדפים לקומדיה העדתית בארץ - בועז דוידזון, מנחם גולן, אלי תבור או אפרים קישון - רווח הוא יוצא ארצות ערב היחיד שבהם. עם זאת, גם בדמויות שגילם הוא עצמו, בסרטי אחרים ובסרטיו שלו, בלט היסוד הקריקטורי והסטריאוטיפי בכל הנוגע לעיצוב דמות המזרחי, כמו גם עדיפותה של חוכמת החיים העממית-מזרח תיכונית על פני מפגן ההתנשאות המערבי-אשכנזי.

כך, ב"רק היום", הסרט הראשון שרווח כתב וביים (ב-1976) ובו הוא גם מככב, משכיל בעל הבאסטה משוק מחנה יהודה בירושלים להערים על נציגיה של ההגמוניה האשכנזית, ובה בעת להוכיח את עליונותו עליהם, בעיקר דרך איזור חלציו.

"רק היום". לא עוד אשכנזי שעושה בורקס

ההבדל בין סרט זה ואלה שיצור בעקבותיו לבין סרטי הבורקס שקדמו להם, נעוץ בהיכרותו הקרובה של רווח עם הדמויות העממיות המופיעות בהם. אלה אותם אנשים שבקרבם גדל רווח בשכונת מוסררה אי אז בשנות החמישים, והעובדה הזו העניקה לסרטיו מידה של חום ואנושיות מהסוג שנצפה בקומדיות האיטלקיות הפופולריות של פייטרו ג'רמי ומריו מוניצ'לי.

13 סרטי קולנוע כתב וביים רווח, ולכולם משותפים העיסוק בדמויות שוליים מזרחיות קשות יום, סיטואציות קומיות הנובעות מטעות בזיהוי, התחפשויות והופעה של רווח עצמו לא פעם בתפקיד כפול, בדרך כלל של אחים תאומים שהופרדו בלידתם.

אלא שהמפגש של הגיבורים הללו עם דמויות אשכנזיות אינו מניב, כבסרטי הבורקס, אחווה עדתית פיקטיבית שמתרגמת לטקס כלולות, כי אם סאטירה חברתית (ע"ע "לא לעלות יותר", "המובטל בטיטו"), שבסופה מעדיפה הדמות המזרחית להיוותר בעולמה הפשוט והמוכר.

"המובטל בטיטו". הממסד הקולנועי האשכנזי חיפש משהו אחר

"חטאו" הגדול של רווח, כמו גם של עמיתיו יוסף שילוח וגבי עמרני, טמון היה בזיהויו עם הקומדיה העממית ועם דמויות מזרחיות. בדיוק מה שהממסד הקולנועי הציוני-אשכנזי לא רצה לראות פה. אלה הלוא העדיפו את הקולנוע בעל הארומה האירופית על פני כל מה שהדיף מזרח תיכוניות.

סרטיו וגיבוריו של רווח נבעו ונוצקו מתוך הקשר גיאו-תרבותי קרוב הרבה יותר; הם הזכירו למי שלא רצו לשמוע, שמדינת ישראל היא חלק מהמרחב המסוים הזה. לכן הגינוי הגורף שמקורו במתח שבין התרבות המזרח תיכונית לאירופית, ובסירובם של רווח וחבריו "להתמערב".

אלא שרווח לא הסתפק רק בקומדיות. כבר מראשית דרכו כבמאי הוא ביקש לחרוג מתיוגו כיוצר קומדיות המוניות, וגישש אל עבר העשייה ה"רצינית" שמעמידה במרכזה סוגיות חברתיות מהותיות. סרט כזה היה "שרגא קטן" (1978) לפי מחזה מאת הלל מיטלפונקט, שעניינו נערה בת 17 מקריית שמונה הנכנסת להריון לא רצוי מאחד מאנשי יחידת מילואים ברמת הגולן, ואינה יודעת ממי.

"שרגא קטן". חשיבותה של רצינות

גם ב"בובה" (1987), שבו שב רווח לשתף פעולה עם מיטלפונקט (שהיה שותף בכתיבת התסריט על פי מחזהו), הוא עטה על עצמו ארשת קודרת בבואו לספר את סיפורו של הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שעזב את משפחתו ועבר להתבודד במדבר. היה זה, אגב, אחד הסרטים הראשונים שתיארו את דמותו של הלוחם הישראלי, המצולק בנפשו ובגופו, המתקשה להתמודד עם הטראומה של המלחמה ההיא. אלא שגם כאן לא עשתה הביקורת הישראלית הנחות לרווח, ו"בובה" שהתקבל בחרפות במולדתו הלך וקטף פרס נחשב דווקא בפסטיבל ריו.

מעניין ששני הסרטים הנ"ל הרהרו, כל אחד בדרכו, על חורבן התפיסה הישראלית המאצ'ואיסטית מבעד לדמותו של האוחז בנשק. מעניין לא פחות, שגם הקומדיות הקולניות יותר שביים רווח, דנו בגבריות הישראלית ובחרדותיה, בין אם מדובר בזכרים רופסים הנסוגים מפני נשותיהם הזועמות ("טעות

במספר"), בין אם אלה גברים מסורתיים ופטריארכאליים המתקשים להסתגל לסביבת ההגירה החדשה ("אדון ליאון"), ובין אם עסקינן בקומדיה של חילופי זהויות מיניות ("ספר נשים").

וכל זה עוד מבלי להזכיר את יכולותיו הקומיות והדרמטיות האדירות של רווח, ועל כך יעידו דמויותיהם הנפלאות של ששון (מ"צ'רלי וחצי"), שטרקמן האמרגן ("שבלול"), אלימלך זורקין ("חסמבה ונערי ההפקר"), חנוכה ("חגיגה בסנוקר"), המאמן שבתאי ("בית"ר פרובנס") וליאון מרציאנו ("כבוד"), רשימה חלקית בלבד. פרס מפעל חיים לזאב רווח, על כן, הוא לא רק ביטוי להכרה ממסדית בכישרונו ומעמדו של גדול אמני ההומור העממי בישראל. הוא גם רגע של הוקרה לאיש שידע תמיד איך להתבונן בישראליות בגובה העיניים.