הפוליטיקה ניצחה, אך הפרידה ממראדונה טובה
ההתאחדות הארגנטינית נפרדה מדייגו רק אחרי שקיבלה אור ירוק מהצמרת הפוליטית במדינה. בצל הגועל משלטון היחיד של גרונדונה, מיקי שגיא מרוצה מהחלפת מאמן הנבחרת
כמדי ארבע שנים, אחרי כל מונדיאל מאז 1990 ועד היום, ארגנטינה עסקה בשבועות האחרונים בניגוב הדמעות תחילה, ובניתוחים השונים למה היא חזרה גם הפעם בלי הגביע, אליו היא כל כך מתגעגעת מאז 1986.
בתחילת חשבון הנפש, נדמה היה שבניגוד לכל נורמה מקובלת, גם אחרי תבוסה מביכה 4:0 ברבע גמר מונדיאל, במדינה לא בדיוק השתכנעו שהמאמן צריך לפנות את מקומו ולתת את הצ'אנס לבא אחריו. במדינה אולי כן - כי ברוב הסקרים, בכל זאת התוצאה היתה 40:60 לטובת החושבים כי על דייגו מראדונה לעזוב את תפקידו - אבל יו"ר ההתאחדות (עוד נחזור אליו) ומראדונה עצמו, לא חשבו כך.
מראדונה נפרד. 60 אחוזים חשבו שהוא צריך לעזוב את תפקידו (AP)
קודם כל תזכורת - לאורך ההיסטוריה, היה נהוג בארגנטינה כי כל מאמן נבחרת שחותם על חוזה, עושה זאת לארבע שנים, עד לסיום המונדיאל. מי שהביא גביע (ססאר לואיס מנוטי ב-78' וקרלוס בילארדו ב-86'), היה זוכה להארכת חוזה ומקבל קדנציה נוספת.
מי שלא היה זוכה בגביע העולמי, כמעט ללא יוצא מהכלל, היה מסיים את דרכו בתפקיד (היחיד שקיבל צ'אנס לאחר כישלון בעשורים האחרונים היה מרסלו ביילסה, אחרי שלא עבר את שלב הבתים ב-2002, לא מעט בשל קונצנזוס לאומי כי נבחרתו שיחקה מצוין והיה ראוי שיקבל צ'אנס נוסף).
אבל עכשיו, מראדונה עצמו - רק נזכיר, האיש שאחרי כל כישלון של נבחרת במונדיאלים האחרונים טען שהמאמן צריך לפנות את מקומו לבא בתור - דווקא הוא, נאחז בכסא ורצה להישאר לקדנציה נוספת, ללא שום סיבה מוצדקת.
הנשיאה כריסטינה, מראדונה ומה שביניהם
אלא שלשמחתי ולשמחת אלה שהתנגדו להמשך דרכו של מראדונה בתפקיד, התפנית בצמרת חלה בעקבות ההתנהגות של דייגו בחודש האחרון והעובדה שגם גרונדונה, ובעיקר ראשי המדינה, נעלבו ממנו והחליטו שאפשר לשלוח אותו הביתה.הנשיאה כריסטינה קירשנר, שאחרי חזרת הנבחרת אף הזמינה את דייגו ושחקניו למשכן הנשיא ב'בית הוורוד' (כבוד שניתן בעבר רק לנבחרות שחזרו עם גביע), נעלבה לא רק מה"לא" המוצדק שקיבלה ("לא מגיע לנו הכבוד הזה", אמר דייגו בצדק) אלא מהעובדה שהאיש איתו רצתה להצטלם כדי להרוויח כמה אחוזי פופולריות, העדיף שתמונתו הציבורית הראשונה מאז המונדיאל תהיה דווקא עם הוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה.
הנשיאה קירשנר, כמו יו"ר ההתאחדות גרונדונה, גם נפגעו מכך שדייגו לא ממש ענה לטלפונים שלהם בתקופה האחרונה ורק שלח מסרים דרך התקשורת על רצונו להמשיך בתפקיד, תחת האיום הברור: "אם ייגעו באחד מאנשי הצוות שלי, אני הולך הביתה". וגרונדונה, בוועידת הפסגה עם מראדונה שלשום, ביקר וביקש לגעת לא באיש צוות אחד של דייגו, אלא בשבעה (אפילו מאמן הכושר והמעסה לא יצאו נקיים). הסימון לכיוון דלת היציאה היה ברור.
גרונדונה והנהלת ההתאחדות לא היו מצביעים אמש פה אחד על סיום ההתקשרות עם מראדונה, אילולא התמיכה הפוליטית מלמעלה, של ראשי המדינה. בעקבות הסקרים שהראו כי הרוב נגד המשך דרכו של מראדונה, כולם כבר הרגישו נוח יותר להדיח אותו, אחרי הפחד הראשוני לגעת במי שנחשב לאלוהים.
אחרי החודש הסוער האחרון בארגנטינה, בכל זאת יש כמה נקודות שחיממו את הלב. אחת מהן היא שבניגוד למה שקרה בברזיל, שם אוהדים רצו להכות את פליפה מלו - מי שנחשב לאשם העיקרי בהדחה - והשחקנים נאלצו לצאת בליווי משטרתי מדלת צדדית, בארגנטינה התמונה היתה שונה.
אחרי הטיסה חזרה מיוהנסבורג, 15 אלף איש העניקו לנבחרת קבלת פנים חמה, שרק הוכיחה שוב את האופי המיוחד של האוהדים הארגנטינאים. מראדונה כמובן ניסה לעשות בזה שימוש ציני, כאחד הטיעונים בפוטנציה להסביר את הישארותו בתפקיד.
גרונדונה והפופוליזם שוב עשו את שלהם
בצד הפחות נעים, הוכחה פעם נוספת שליטתו המוחלטת בכדורגל הארגנטיני של חוליו גרונדונה, איש שחזק יותר אפילו ממראדונה. יו"ר ההתאחדות, שנמצא בתפקיד בערך מאז יציאת מצרים וכנראה לא מתכוון לעזוב אותו עד סיום מונדיאל 3044, יצא הפעם כאיש אמיץ שלא היסס להזיז את דייגו, אבל כאמור, זו היתה החלטה שנתמכה פוליטית ולא היתה יוצאת לדרך אלמלא הסקרים. הרי פופוליזם הוא שם המשחק.
למרות שארגנטינה היא עדיין מדינת עולם שלישי מבחינה פוליטית (לא באורח החיים, אבל כן בהתנהלות של ראשיה ברוב תחומי החיים), היא הראתה שהיא מסוגלת להתנגד למי שנחשב לאלוהים שלה, למרות הצהרת גרונדונה לאחרונה כי "דייגו הוא היחיד במדינה שיכול לעשות מה שהוא רוצה. רק הוא יחליט אם הוא ימשיך או לא בתפקיד".
אבל בשורה התחתונה, עם כזו התנהלות מחוץ למגרש, לא פלא שככה נראית הנבחרת בעשורים האחרונים, ללא הגעה לחצי גמר מונדיאל כבר 20 שנה. לשמחתנו, גרונדונה יודע כמו כולם שמראדונה, עם כל אהבתנו אליו כשחקן הכי טוב בכל הזמנים, הוא לא באמת מאמן ראוי לרמות הגבוהות, ולכן גם הוא התעקש שיהיו לצידו מאמנים מבינים קצת יותר מצוות עוזריו הנוכחי.
ובחזרה לדייגו. מה שהכי הכעיס אותי, כארגנטינאי ואוהד שרוף של מי שהיה השחקן מספר 1 בעולם, הוא שמראדונה בכלל הביא אותי למצב בו אני אומר עליו דברים לא נעימים כלל, אחרי כל מה שהעניק לנו בימיו כשחקן.
במונדיאל האחרון גילינו שעם כל הכבוד והאהבה שלנו לשחקן הטוב בעולם כיום, ליונל מסי הוא לא מראדונה. אבל גרוע מזה, קיבלנו חותמת רשמית לכך שמראדונה המאמן, לצערנו, רחוק שנות אור ממראדונה השחקן.
עכשיו, למרות השמחה על החלפתו של דייגו, בכל זאת מדובר ברגע עצוב, כי לא נעים להיפרד ככה מהאיש אותו דמיינו וחלמנו מניף את הגביע בחזרה מאפריקה. בינתיים, התקווה היא שסרחיו באטיסטה יהפוך ממאמן זמני לקבוע, ארגנטינה תחזור לשחק עם מגינים שעולים להתקפה (ולא עם ארבעה בלמים בהגנה) ומי יודע, אולי בעוד ארבע שנים מסי והחברים יעשו את הבלתי ייאמן, יזכו בגביע על אדמת יריבתנו השנואה ויקדישו אותו למראדונה. צ'או דייגו, ואמוס ארחנטינה!
לפנייה לכתב/ת 
