כתמים זה עסק מפחיד

לעומת י', אני דווקא ספונטנית מבטן ולידה. אך מכיוון שמעולם לא ביקרתי בבארבי לפני כן, עשיתי טעות של מתחילים, שלא לומר - טעות חמורה של מתחילים: לבשתי טופ ענוג, עשוי משי ושזור בסרטי סאטן. הבארבי, למי שלא יודע, הוא מועדון הופעות מן המניין, כזה שכולל הרבה עשן סיגריות וכוסות בירה הנישאות באוויר ברעדה. אותה סתירה חריפה בין מלבושיי לאירוע העבירה בי רעדה כשנכנסתי למועדון אפוף העשן ומגע המשי מלטף בעדינות אין סוף את עורפי. דמיינתי איך מכבים עליי סיגריות באכזריות ושופכים עליי נוזלים מבעבעים ודביקים ואיך אני גורמת טראומות בלתי הפיכות לחולצתי הדקיקה. החרדה רק הלכה והתעצמה בזמן שפילסתי את דרכי בחשש לקרבת הבמה דרך אותו נחשול האינדיבידואלים. חששתי שגץ תועה של סיגריית ווינסטון יצרוב את החולצה שלי או לכל הפחות - חצי כוס גולדסטאר.

שילבתי את ידי, הסתכלתי לכל עבר והחזקתי את כוס הפלסטיק רחוק מגופי, שלפחות היעדר הקואורדינציה האישי שלי לא יגרום לחבלות לחולצה. אבל על אף כל הצעדים שנקטתי, המרחק ביני לבין כתם בירה נצחי התקרב ככל שהנוזל בכוסי התמעט. היה לי קשה להתרכז, היה לי קשה ליהנות מהופעה וכל מה שראיתי בדמיוני שוב ושוב היה אותו רגע מחריד, שקיומו היה בהחלט אפשרי, לא מעט גם כאמור בגללי.

הצילו, סיגריה! פרמנטו מפחדת להידלק (צילום: רחל נריה כהן)

התמסרתי לפנטזיות זוועה מהסוג המלחיץ ביותר: דמיינתי שאני חזרה בבית, מורידה בחדר האמבטיה את הבגדים והאיפור כשצפצוף הרוק הישראלי עדיין מפמפם באוזניי. ואז כשאני פושטת מעליי את ידידתי המשיית, אני מגלה כתם נוראי. כזה שלא יורד גם אחרי תחנונים קשים בפני פקיד הקבלה בניקוי היבש, שייקח אותה לחדר האחורי של חליפות הוי.אי.פי ושיציל אותה.

בזמן שחרדותיי מפעפעות באונה השמאלית של מוחי, האונה הימנית סנטה בי, על כמה כנוע מצידי להתעסק באובססיביות בחולצה, במקום להתמסר למוסיקה. ומכיוון שבמקרה שלי האונה הימנית חזקה מהשמאלית, היא גם הוסיפה וקיטרה בטון פטרוני על המצב העגום של האישה במאה עשרים ואחת. אותה אישה ספונטנית שמתבלת את חייה בהופעות חיות ובבגדים יפים שמשתלטים על המחשבה שלה ומונעים ממנה לזוז בחופשיות בחלל כמו היו מחוך סודק צלעות.

הגוף שלי אומנם משוחרר מעינויים אופנתיים בסגנון המאה ה-19 (לפחות רוב הזמן). בגדיי רפויים, נושמים ותפורים ממיטב הבדים הנעימים. אבל השיעבוד המנטלי הוחלף בחרדות אחרות - לא ללכלך, לא לקמט, לא להזיע. לא להשאיר חותם אנושי על הבד. העיסוק הזה בלשמור על החולצה מעיק עליי.

בינתיים, בזמן שמתרחש לו הקרב המוחי הסוער הזה, יושבת י’ הספונטנית על ארגז מאולתר ומחליפה מבטים בין הבמה לסלולרי שלה. כשאני מתיישבת לידה, היא מסבירה לי שהסיבה לעניין המועט שלה במתרחש על הבמה שהיא אינה אוהבת כל כך הופעות.

היא, טיפוס נוירוטי שכמותה, מצפה שכשהיא כבר פוקדת אירוע תרבותי יקר,הוא לכל הפחות  ישקיט את המחשבות המתנגשות בראשה. ועל אף כל הרצון הטוב, הופעות, מה לעשות, לא מצליחות לעשות את זה. כך בסופו של דבר היא תמיד מוצאת את עצמה יושבת ומתחבטת. ואת זה היא מעדיפה לעשות בבית, בשקט ובמזגן.

באותו רגע הבנתי שזה או שאני חוזרת הביתה למזגן או שאני משילה מעליי לאלתר את עול החולצה המפונפנת. משחררת עכבות, פחדים ופרנויות מחורי סיגריות מדומיינים ומתמסרת כולי לרגע. בתרבויות מסוימות קוראים לזה זן, בפתח תקווה קוראים לזה לזרום. ובסוף לא רק שנהניתי מהמתיקות של הרגע, כשחזרתי הביתה לא היה אף לא סימן על אותה ההיא, השברירית ממשי. ועד לפעם הבאה, לאירועים שקופצים אליהם בספונטניות לובשים טי-שירט.

על ג'וליה: שמלה - אוסף פרטי, פפיון - אנה קיי (פרישמן 75)

צילום: רחל נריה כהן

סטיילינג: נעה נוז'יק

שיער: אלינה אלחזוב למישל מרסייה קולג'

איפור: שרית גור לעדה לזורגן

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה