קרקוב בלי אושוויץ

כשסיפרתי לאנשים שאנחנו נוסעים לקרקוב, התגובות הרווחות היו: "לטיול שורשים?", "לטיול שואה?" או פשוט, "מה פתאום קרקוב?!". בכל פעם נאלצתי לנסח מחדש תשובה שתכיל הסבר משכנע להחלטה לנסוע למקום שמרבית הישראלים מכירים כתחנת מוצא לביקור באושוויץ-בירקנאו. את זקופנה, עם הסוודרים שלה והמאפרות מעץ, כבר מכירים יותר טוב.

אז למה קרקוב? האמת, רצינו לחקור את השמועות שפולין היא הדבר החם הבא, אחרי שאת ברלין כבר גילו כולם, וחשבנו שיהיה נחמד לבלות כמה ימים בעיר אירופאית שבה המטבע המקומי שלנו עדיין מצליח להשיג לנו בילוי איכותי בלי צורך למשכן איבר חיוני. בכל מקרה, לא תכננו לכלול את אושוויץ במסלול שלנו.

תוצרת פולניה‏ (צילום: ענת חפץ)

1

2

3

4

5

6

7

העונה בה ביקרתי בקרקוב היא בדרך כלל גשומה במיוחד, אבל לנו היא הסבירה פנים. כמה שעות של שיטוט בעיר העתיקה והיפהפייה הבהירו משהו שמחקר מוקדם באינטרנט נתן לנו רק מושג מצומצם לגביו: כאן כל חברת טיולים שמכבדת את עצמה מציעה חבילות סיור למחנה ההשמדה. מי שזוכר את המערכון האלמותי של 'החמישייה הקאמרית' על פולין ימצא לו הדים מורבידיים בשלל השלטים המכריזים: "אושוויץ-בירקנאו, רק 120 זלוטי", או "אושוויץ ומכרות המלח בחבילה אחת".

הסקס אפיל של שינדלר 

מי שעשה עם קרקוב חסד גדול היה סטיבן שפילברג עם הסרט "רשימת שינדלר" שעלילתו מתרחשת בעיר ושצולם בה. ביקור במפעל של שינדלר הוא תחנת חובה לכל תייר הדבק במסלול המומלץ, לצד אתרי צילום אחרים ברובע היהודי קז'ימייז' ובאזור שבו היה הגטו. בעקבות שפילברג בחרה קרקוב להפוך את ההיסטוריה היהודית לאחד המרכיבים המרכזיים בכוח המשיכה התיירותי שלה.

התוצאה: מיליוני התיירים הפוקדים את העיר מדי שנה מקבלים כחלק אינטגרלי מעסקת החבילה המקומית לא רק את אושוויץ, אלא גם את הביקור בקז'ימייז', על בתי הכנסת שלו, מסעדותיו המשוחזרות והכשרות (שעברית עילגת מעטרת את קירותיהן ותפריטיהן), וסמטאותיו הצרות והצפופות.

"הסיור היהודי"

כשהתייצבנו ל"סיור היהודי" היוצא מדי יום ממרכז העיר העתיקה, הופתענו לגלות שעוד ארבעים מטיילים צעירים, רובם לא יהודים, מצטרפים גם הם. המדריך שלנו היה מאצ'ק, צעיר פולני ארוך שיער עם חולצה שעליה התנוססה בגאון הכתובת "תוצרת פולניה" באותיות עבריות למהדרין. כמובן שמיד קשרנו איתו שיחה בשפת הקודש,אותה למד בעת שהות באולפן בישראל בשנה שעברה. למה עברית? "כדי שאוכל להדריך קבוצות ישראליות בפולין. בגלל זה אני גם לובש את החולצה, מתוך רצון למשוך מטיילים ישראלים," הוא מסביר.

סיור עם מאצ'ק הוא חובה לכל מטייל ישראלי שמגיע הנה. דומה שהוא גם המדריך המושלם לקבוצות בית ספר ישראליות הנוחתות

 בקרקוב ל-24 שעות הכרחיות בין אושוויץ למחנה הריכוז הבא. הם באים הנה למה שמאצ'ק (ורבים אחרים) מכנה, "טיולי מוות", בעוד שלטיול שמציע מאצ'ק אפשר לקרוא "טיול חיים," בזכות העובדה שהוא מתמקד דווקא בחיים היהודים העשירים שהתקיימו בעיר הזאת עד מלחמת העולם השנייה.  

לפני המלחמה הייתה קרקוב מרכז יהודי חשוב שמנה כ-65,000 איש - חמישית מתושבי העיר. במאה ה-16 חי ופעל כאן הרמ"א (רבי משה איסרליש, גדול פוסקי אשכנז באותה תקופה ועורך ההגהות ל'שולחן ערוך'). מאצ'ק מדבר על העבר היהודי בהתרגשות השמורה ללא-יהודים, אבל החן האנרגטי שלו וחוש ההומור הנשכני הם שהופכים את המסע הזה בזמן, שנגמר בגטו של קרקוב, לחוויה מלבבת.

בערב לקח אותנו מאצ'ק לבילוי בקז'ימיז', שהיא גם סוג של פלורנטין מקומית המהווה את מרכז חיי הלילה של קרקוב. כאן שתינו בירות עם קבוצה קוסמופוליטית שכללה גם את אולה וניב, שתיהן מדאבלין, שחלקו איתנו את רשמיהן מהביקור באושוויץ ביום הקודם. זאת היה חוויה מטלטלת, הן אמרו, שבמהלכה שתיהן מיררו בבכי. "לא לומדים על זה כמעט כלום בבית הספר באירלנד", אמרה אולה, "ואני חושבת שהטיול הזה הוא חובה לכל מי שלא ממש יודע מה קרה בשואה". משם השיחה הידרדרה לשיח מבוסם על שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ששיאו באנלוגיה שערכו האיריות בין המצב בצפון אירלנד לישראל. המסקנה המתבקשת: הבריטים אשמים בהכל.

היהדות כטרנד

התחושה שהנושא היהודי מבעבע כאן לא רק מבעד לסיורי התיירים והגלויות לא נתנה לנו מנוח והחלטנו לחקור את העניין. הלכנו לפגוש את גושה, שהדריכה אותנו בסיור אחר בעיר העתיקה יום קודם, אז סיפרה לנו שהיא בוגרת לימודי יהדות באוניברסיטה הייגליאנית המקומית וגם יודעת קצת עברית, למרות שאין לה שורשים יהודיים. הגענו אליה למקום עבודתה במוזיאון יהדות גליציה שם היא משמשת כאחראית הדרכה.

"יש כיום בפולין עניין הולך וגובר בהיסטוריה יהודית ויש יותר ויותר אנשים שלומדים לימודי יהדות", היא אישרה את תחושתנו. "פולין של היום מלאה בשרידים של העבר היהודי, אבל היהודים עצמם אינם, ואנשים סקרנים לדעת את ההיסטוריה שלהם. אנחנו לא יכולים להבין את עצמנו בלי להבין גם את העבר היהודי שהוא חלק חשוב מההיסטוריה של הארץ הזאת".

למוזיאון, היא אומרת, מגיעים יהודים רבים, בעיקר בקבוצות מאורגנות, אבל גם הרבה מאוד תלמידים פולנים. הבעיה, מסבירה גושה, היא שבבית הספר לומדים על היהודים רק בשני הקשרים: סיפורי התנ"ך והשואה. "המטרה שלנו היא למלא את פער הידע." גם לישראלים צריך להזכיר את ההיסטוריה העשירה של היהודים בפולין, המרכז היהודי החשוב ביותר עד השואה. "הבעיה היא שהאסוציאציה היחידה של פולין, בישראל וגם בעולם, היא אושוויץ. אנחנו רוצים להזכיר שהיו פה גם דברים אחרים".

לא בטוח שהמאמצים של המוזיאון הקטן הזה מספיקים. כשהיינו שם נתקלנו בקבוצה מאורגנת של צעירים דתיים מ"בני עקיבא" בלונדון שהגיעו לפולין למה שגבריאל, 18, תיאר גם הוא כ'טיול מוות' – סיור בן שבוע בגטאות ומחנות ריכוז והשמדה. "הייתי רוצה ללמוד יותר על היהודים בפולין," הוא מודה, ומוסיף שחוויית הטיול מוזרה לו. "קשה לי להרגיש משהו. אני בעיקר מרגיש כאילו אני חלק מהתצוגה", הוא אומר ומזכיר את המזוזות והכיפות שנמצאות במוזיאון מאחורי ויטרינות זכוכית.

לחיות תחת הצל של אושוויץ

מתוך 65,000 יהודיה של קרקוב, כ-3,000 שרדו את המלחמה. בעיר חיים כיום כמה מאות בודדות של יהודים, ובכל זאת יש בה בתי כנסת פעילים ומרכז קהילתי שנפתח ב-2008 ביוזמתו של - תקשיבו טוב - הנסיך צ'רלס.

בעוד שאת הנחישות ללמוד על עברה היהודי של קרקוב ותחיית לימודי היהדות בקרב לא-יהודים בה אפשר איכשהו להסביר, הבחירה לקיים בה חיים יהודיים מעוררת תהייה. לפי אניה גולינסקה, מנהלת התכניות של המרכז הקהילתי, התשובה פשוטה: "אנחנו חיים תחת הצל של אושוויץ ורוצים להראות שהמקום הזה הוא דווקא מקום של חיים. יש לנו כאן קהילה של כשלוש מאות חברים רשומים ופעילויות לכל קבוצות הגיל, החל מפעוטון, עבור בשיעורי עברית לתלמידים יסודי ותיכון, חוגים למבוגרים וקבוצה גדולה של ותיקים".

ומה עם אנטישמיות? אניה מדגישה שקרקוב, עיר רב תרבותית ותיירותית מאוד, היא כנראה בגדר יוצא דופן בפולין מבחינת מידת הסובלנות שלה. אף אחד מהמוסדות היהודיים בעיר לא נדרש לאבטחה או מיגון ופעילויות פומביות, כמו תהלוכת פורים המסורתית, נערכות ברחובות העיר בעליזות חסרת דאגות.

אז איך נשארים לחיות במקום כזה?

את הפערים בין ההסברים של אניה לשאלות שעוד התרוצצו בראשי הצליח ליישב,

 במידה מסוימת, ספרו של קונסטנטי גברט, "לחיות בארץ האפר" (Living in the Land of Ashes, באנגלית בלבד) שתפס את עיניי בחנות לספרים בנושאים יהודיים ברחוב צדדי בקז'ימייז'. גברט, עיתונאי יהודי-פולני חשוב ומהפעילים המרכזיים של תנועת 'סולידריות' בתקופת השלטון הקומוניסטי, מתמודד בספר הזה באופן מרתק עם הנושא של קיום יהודי במקום שכונה "בית הקברות היהודי הגדול ביותר בעולם".

"כיצד ניתן להסביר את העובדה שיהודי בוחר להישאר במקום כזה? אין בכוונתי לנסות ולהסביר. כל שאני יכול לומר הוא שרוב האנשים שאני אוהב חיים כאן. והסיבה הזאת היא שמטה את הכף," כותב גברט. במקום אחר הוא מספר על תשובה שנתן פעם לכמה עשרות צעירים ישראלים ששאלו אותו שאלה דומה. כעת אתם נראים מערביים, כמעט אריים, הוא אמר להם, "אבל כשתזדקנו - גם אתם תצמיחו 'פרצופים יהודיים' ותצטרכו מישהו כאן שיסביר לכם מאין הפרצופים האלו הגיעו".