לחופש החרדי כללים משלו

לא כולם יודעים שיש לזה שם, אבל לתקופה הזו שבה תמצאו מטיילים חרדים בכל אשר תפנו קוראים "בין הזמנים", שזה בעצם החופש גדול (אבל קטן) שלהם. מדובר בשלושה שבועות שנמצאים בין ימי האבל על חורבן ירושלים, המסתיימים בתשעה באב, לבין ימי חשבון הנפש של חודש אלול - שבהם אין לימודים בישיבות.  

למעשה, "בין הזמנים" נועד להחליף ולאגור כוחות בין שנות הלימודים. אם תרצו את זה ב"חילונית" - אפשר לקרוא לזה פשוט "חופשת סמסטר", ואת התקופה הזו מנצלת כל משפחה חרדית עד תום. בפארקים, בצימרים, במלונות בשמורות הטבע ובאטרקציות השונות. אבל כמו לדרבי, לבין הזמנים חוקים משלו.

כל חרדי מכיר את החיפוש אחר צימר שמתאים לחומרות המגזר, ואת גברת צימר מבטיחה שארוחת הבוקר שבסלסלה היא מאוד כשרה כי סבא שלה היה רב. וכמובן שהירקות הם רק משנת שמיטה, ושהחביתה היא מביצה שנולדה ביום טוב.

אז לתשומת ליבך, גב' צימר יקרה: אם את מעוניינת להתפרנס ממשפחה חרדית כל מה שאת צריכה לעשות זה להרחיק את הכלבים, כי האורחים לא רגילים ומאד מפחדים. דאגי לשעוני שבת. פלטת שבת ומיחם. אה, ותקלקלי את הטלוויזיה - זה רק גורם למתח ולסיכסוכים משפחתיים. בנוגע לאוכל, עזבי אותך, הם ממילא לא סומכים על הכשרות שלך.

כל חרדי מכיר את סיבוב הבכורה עם הילדים החמודים במושב של הצימר, כדי לראות את החיות הכשרות. ואז גם מגיעה השאלה התמימה של בער'לה החמוד: "אבא, אני רואה את המפריס פרסה שלה, אבל איפה היא מעלה גרה?"

כל חרדי מכיר את עשירי המגזר הלנים במלונות הפאר, שהופכים בין לילה לכשרים למהדרין. את בית הכנסת המאולתר, שאתמול היה מועדון לילה שפיזזו בו צוות הבידור ירון ונופר. ואת בד הבריזנט הכחול מעל הבריכה שנועד לשמור על השעות הנפרדות, ושלא תהיה כל פירצה.

כל חרדי מכיר את הביגוד המאולתר לטיולים המשפחתיים - הגופייה הלבנה שאיתה אבא בונה כבר 30 שנה את הסוכה, הכובע מקייטנת "קול רינה וישועה" והחלוק הפרחוני שאמא שקיבלה מירושה מדודה פנינה.

כל חרדי מכיר את הפרסומים בעיתונים החרדיים על אטרקציות מיוחדות המתאימות רק לשומרי המצוות, כמו "סירות מנוע שומרות שבת או צפייה בתוכים מדברים, שרק מתפללים". לא ירחק היום ונראה פרסומים על רכיבה על גמלים אשכנזים שתורתם אמנותם, ושנוטלים ידיים לפני כל ארוחה. 

כל חרדי מכיר את החיפושים אחר מניין לתפילת מנחה. כי זמן התפילה תמיד ממש באמצע היום, בלב מסלול הטיול. ועוד יותר קשה למצוא מסעדה כשרה, כשבינתיים הילדים בסטיישן מאחור מחסלים את כל הממתקים והחטיפים. או במקרה גרוע יותר רק רבים ובוכים. ונו, הרי ברור שבסוף כולם יתקבצו לתפילה וארוחת ערב כשרה בטיילת בטבריה, אז לא חבל על זמן החיפושים?

כל חרדי מכיר את "יואב", מדריך הטיולים החילוני שמנסה להפגין ידע יהודי, אך לשווא, כמו במשפט "הגענו לבריכת המשושים, כמו שנאמר: כי מן המים משיתיהו", או גרוע מכך חוזר על הטעות המרה ביותר ואומר ש"המאובנים שכאן מחזקים את תורת האבולוציה". יואבוש, מדריך יקר, לפני הדרכת המגזר אנא הכן שיעורי בית - והשאר את דארווין בבית.

כל חרדי מכיר את הזעזוע והאימה כשבשיט הקייקים שוב נחשפים למראות לא צנועים ולא מתאימים, ואת הלחישה הזועמת של אמא חנה ביילא לבעלה "יענקל, אמרתי לך שזה פאסנישט (לא מתאים)". נו באמת, חנה ויענקל, 50 מעלות בצל ומים מסביב, כאילו לא צפיתם את זה מראש... בחייכם.

כל חרדי מכיר את ההווי של אלו שנשארים מאחורה בשכונה. את הקייטנות המאולתרות, כששתי ילדות בנות 6 עושות קייטנה ל-50 בנות שנתיים ב-50 שקל לשבועיים, את בית הקולנוע המאולתר עם הסרטים הכשרים במקלט של בלוק 360, את משחקי החברה שרק ילדי המגזר משמרים - מחניים, מחבואים וחמש אבנים. ותודו, הורים חילונים יקרים, שאתם קצת מקנאים כי אצלכם בחופשה הילדים רק יושבים וצופים ב"האנה מונטנה ו"כמעט מלאכים", וזה רק מה שהם מספרים לכם ומה שאתם יודעים.

כל חרדי מכיר את הסעות הילדים לחוף הנפרד היוצאות ממרכז השכונה בכל שעה עגולה, את המבצעים המיוחדים של ארבעה בספסל אחד - כלומר, השלישי ב-50% והרביעי חינם. לא כולל גלגלי ים.

כל חרדי מכיר את השבוע האחרון לחופשה. אז, כמו בציבור הכללי, מקדישים את הזמן בעיקר לרכישת ספרי הלימוד. רק שאצל החרדים רוכשים ספרים שונים לחלוטין כמו: "כתיב וכתב" ו"ילדותינו" מיד שלישית. ועוטפים את החומש המצהיב, שהשתמשו בו כבר שבעה אחים גדולים, כדי שיראה חדש. ואילו בציבור הכללי רוכשים יומן "בן 10", קלמר "גסטון ביבר" ומחדד "אלירז שדה", וככל

שהטאלנט יותר לוהט בטורי הרכילות - ההורים ישלמו עליו יותר.

כל חרדי מכיר את בחורי הישיבה הקרביים שחייבים לעשות בכל יום כמה מסלולי טיולים. חלקם לא לוקחים מספיק מים או ציוד מתאים, ובעקבות זאת כל שנה מתרחשים אסונות. אך אציין לשבח שיפור של השנים האחרונות, כמו תוכנית "ישיבות בין הזמנים", המהוות מעין קייטנות מאורגנות שיוצאות לטיולים עם אמצעי הבטיחות הנדרשים.

ומי כמוני מכיר וזוכר את עצמי בגיל 16, ואת החבר היקר ששידל אותי לעשות איתו מסלול הליכה בהרי אדום, בואכה אילת. 52 מעלות וליטר מים ל-12 שעות. זוכר איך שאבדה אל תוך הלילה דרכינו ודבקה מצמא לשונינו לחיכנו. והנה אני עדיין חי,  אך זה היה מסלול ההליכה האחרון שלי. מאז אני הולך רק על מדרכות מסודרות ומתוך הוראות של GPS. ניפגש ברמזור.