איום גרעיני? בזאר פרסי

הצורך באבחנה נכונה הוא, אפוא, בעל חשיבות עליונה. הרי חולה הנפש המסוכן ביותר, על פי אחת ההגדרות הקליניות, הוא הטיפוס שאיננו מסוגל לרסן את הזעם הפנימי העצום שלו ועובר ישר מאיומים מטורפים למעשים מטורפים. האם אחמדינג'אד הוא משוגע מן הסוג הזה? לא בטוח. נראה שהגדרתו קרובה יותר לדברי פולוניוס על המלט במחזה השייקספירי: "אמנם זהו שיגעון, אבל יש בו שיטה". זו לא צפון קוריאה, אפילו לא לוב של קדאפי. איראן היא - עד כמה שניתן להבין - בעיקר "בזאר פרסי".

תחושה זו מתחזקת גם על סמך התקדים ההיסטורי: האייתוללה חומייני הכריז בשעתו כי מטרת מלחמת עיראק-איראן, שנמשכה שמונה שנים, היא לא פחות מכניסה לבגדד וחיסול שלטונו של סדאם חוסיין. זה היה נכון כל עוד המלחמה התנהלה בביצות שט-אל-ערב, בהשתתפות רבבות ילדים שהוקרבו בשדות המוקשים. אבל כשטהאן עצמה הפכה מטרה – עמדתו הנחרצת לכאורה של חומייני השתנתה מקצה לקצה.

היה זה כאשר סדאם חוסיין החליט לנקוט צעד קיצוני. הוא השיג מקדאפי 200 טילי סקאד ארוכי טווח ושיגר אותם לעבר הבירה האיראנית.

ההצלחה הייתה גדולה מהצפוי: החלה מנוסה רבתי מהעיר, תפקודם של מוסדות הממשלה והדת נפגע משמעותית ועל העיר השתלטה סכנת אנרכיה. לא חלף זמן רב, וחומייני, שטען כי לעולם לא יחתום הסכם עם סדאם, הודיע מיידית על סיום המלחמה. הוא נכנע. מומחים הסיקו מכך שהאיראנים אינם מסוגלים להכיל פגיעה משמעותית במרכז השלטוני שלהם.

כדי להבין את משמעותה של עובדה זו, ראוי לעיין גם בהיסטוריה הבריטית. במלחמת העולם שנייה, בעת הקרב על בריטניה וגם אחריו, שיגרו הגרמנים 6,000 טילים מתוחכמים לכיוון לונדון, שקטלו עשרות אלפי אזרחים והרסו לקים גדולים מהעיר. אבל צ'רצ'יל לא נכנע, למרות שבאותה עת הגרמנים כבר שלטו בכל אירופה והוא נותר במערכה לבדו.

בכנס מומחים בינלאומי שהתקיים לפני כשנה באוניברסיטה העברית, התבססה הסכמה מסוימת סביב קביעה אחת: ההנהגה האיראנית, מחומייני ועד ימינו, לא לוקחת סיכונים צבאיים. במלחמה האכזרית בצ'צ'ניה, הם לא נתנו אפילו כדור אחד למורדים, למרות שהצ'צ'נים הם שיעים קיצוניים. כל זאת, כמובן, מפחד הדוב רוסי השכן. את חיזבאללה וחמאס הם מפטמים בנשק וסיוע, אבל הארגונים הללו רחוקים מאיראן, ואין, לכאורה, סכנה של פגיעה ישירה בטהרן מצד ישראל.

ברז'נייב, לדוגמה

גם אם יעמוד לרשות אחמדינג'אד נשק אטומי, המרחק בין איומים למעשים יהיה כנראה גדול מאוד. בשנה שעברה פרסם הפנטגון מחקר מקיף שערך המודיעין האמריקאי לאחר נפילת בריה"מ. סופר שם כי במסגרת תרגיל להדמיית המכה השנייה, התבקש ברז'נייב, ראש ההנהגה הסובייטית בשנות ה-70, ללחוץ על הכפתור האדום כדי להורות, כביכול, על שיגור מכה גרעינית.

עדי הראייה סיפרו כי למרות שהניסוי היה וירטואלי לחלוטין, ברז'נייב היה חיוור ומפוחד. הוא התנשם בכבדות וידיו רעדו. שוב ושוב שאל את שר ההגנה, המרשל גרצ'קו, בחשש: האם לחיצת הכפתור לא תגרום לשיגור אמיתי? מכאן לומדים עד כמה נכונה הייתה אמירתו של מלך פרוסיה, פרידריך הגדול: "יש הבדל עצום בין הכרזה על מלחמה לבין היציאה למלחמה".

והלקח הנוסף: גם להנהגה אידיאולוגית קיצונית ועטופת סוד, דתית או חילונית, יש, כנראה, גבולות שהיא מתקשה מאוד לעבור.

האם אפשר לדמיין, על רקע זה, את ד"ר אחמדאינג'אד, שהיה ראש עיריית טהראן, ואת האייתוללה חמינאי לוחצים על הכפתור, ביודעם את משמעות הצעד הזה לבירתם?

אז מה הם רוצים? האיראנים הם אמני המיקוח המסחרי המפותל. הם אלה שהמציאו את המוסד הכלכלי ששמו "בזאר". פירוש השם הוא: המקום של המחירים. מטרתו להוציא במתק שפתיים ובעורמת הנחש את המחיר הטוב ביותר למוכר, גם אם התהליך יימשך שעות ואף ימים. זה, כנראה, מה שעושים אחמדאינג'אד וחמינאי למערב. הנה רק הוטלה מסכת הסנקציות האחרונה, מיד שבו והצהירו על נכונותם להמשיך במשא-ומתן. כאילו לא החלו וביטלו אותו עשרות פעמים בעבר. באותה נשימה הם איימו לשרוף את תל-אביב.

האם זה אומר שאנחנו יכולים לישון בשקט? כמובן שלא. אז איך לנהוג? הנה סיפור במקום תשובה: בתום פעילות מודיעינית מוצלחת מסוימת, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא (כמסופר בספרו "אורות בערפל"): "עכשיו מדינת ישראל יכולה לישון הרבה יותר בשקט. אבל, אנחנו לא רשאים להגיד לה מדוע".