האם הבודהיזם יכול להסביר את המדע המודרני?
בעבר הוצג הבודהיזם למערב כתורה רציונלית שאין בה אל או פולחן. היום, כשהפיזיקה הופכת כמעט למדע בדיוני ושילוב בין חומר לרוח הוא נושא מחקר לגיטימי, מציע הבודהיזם למדע את הפן המיסטי שבו. לא מעט מדענים מאמינים שאפשר להיעזר בטכניקות מדיטטיביות כאמצעי נוסף לחקר התודעה האנושית
בערך באותה תקופה שבה החלו הפילוסופים הפרה-סוקרטיים ביוון להציע פתרונות ראשוניים למהות הטבע, החומר והרוח, צמחה במרחק אלפי קילומטרים משם, בתת-היבשת ההודית, תורה חדשה - הבודהיזם. התורה, שילוב של פילוסופיה ודת, החלה להתפשט בהודו במאה החמישית לפני הספירה, ועד מהרה מילאה תפקיד מרכזי בהגות, בתרבות ובאמנות ההודיות.
בתחילה קסמה תורת הבודהא בעיקר לבני המעמד הבינוני, והם אלה שהפיצו אותה באמצעות פמליות של סוחרים, וביניהם נזירים-מיסיונרים. במרוצת הזמן החליפו חוקרים, אמנים, סופרים ומורים רוחניים את הסוחרים, וכך התפשט הבודהיזם בהדרגה ברחבי היבשת והגיע לרוב שטחי אסיה.
למרות ששגשג במרבית שטחי היבשת, הבודהיזם לא עורר עניין או מודעות מחוצה לה עד לשלהי המאה ה-18. אז החלו פקידי הממשל הקולוניאלי הבריטי בהודו לגלות כתבים בודהיסטיים עתיקים, ואלה נשלחו לאירופה, שם הם תורגמו ופורשו.
תדמית הבודהיזם, כפי שעוצבה באירופה ובארה"ב במאה ה-19, הייתה של דת "ללא דוֹגמה, ללא אמונה, ללא פולחן או סגידה וללא אל". הבודהיזם נתפס כמכלול של עקרונות אתיים ופילוסופיים, אותם לימד במאה החמישית לפנה"ס מורה בן תמותה, שלא היה לו עניין באלוהים, בעולם הבא או בנשמה הנצחית של האדם.
הבודהא, על-פי תפיסה זו, ראה את ייעודו היחיד בהקלה על הסבל הקיומי של בני האדם על-ידי פקיחת עיניהם לכך, שכל הדברים בעולם, כולל האדם עצמו, הם חולפים, בלתי-יציבים, תלויים זה בזה ומשתנים ללא הרף.
הבודהיזם המדעי
הדרך שבה פירשו המלומדים המערביים של המאה ה-19 את הטקסטים הבודהיסטיים שיקפה את הZeitgeist-, רוח הזמן של התקופה – הסגידה למדע, תפיסתו כחזות הכול והמאבק לשחרורו משליטת הדת (הנוצרית), וכן התקוממות נגד סמכותן הגורפת של הכנסייה והכמורה.
הבודהיזם אליו הם נחשפו בכתבים - מפוכח, רציונלי, אתיאיסטי ומשוחרר מדוגמות כביכול - נתפס על-ידיהם כשיקוף נאמן של תורת הבודהא המקורית.
את תפיסת הבודהיזם כתורה רציונלית ומדעית ייצאו חוקרי המערב, על-פי הדפוס הקולוניאלי המוכר, חזרה לשוקי אסיה, שם גויסו הרציונליות והמדעיות המיוחסות לבודהיזם למאבק נגד השלטון הקולוניאלי ולביסוס רעיון מדינת הלאום.
ביפן גויס הבודהיזם ה"מדעי" למשימת שיקום התדמית הפגומה של המוסדות הבודהיסטיים המקומיים, אותם האשים הממסד הקיסרי המיז'י בשחיתות, בפיגור ובעיכוב המודרניזציה של יפן.
יפן וסין השתמשו בבודהיזם החדש כדי לשדרג את מעמדן הבינלאומי, לחזק את הגאווה הלאומית ולעודד לאומנות ואימפריאליזם. לא רק מיסיונרים נוצרים, אלא גם אינטלקטואלים סינים ראו את הבודהיזם המקומי כנגוע באמונות טפלות ואימצו את הבודהיזם ה"מדעי" כאמצעי להאיץ את כניסתה של סין לעולם המודרני.
בחזרה אל המיתוס
בעשורים האחרונים קם דור חדש של חוקרים, שתיקן את הראייה החד-צדדית הזו של הבודהיזם והאיר את ממדיו המיתיים, המיסטיים והפולחניים. חוקרים אלה הביאו ראיות לכך שיסודות אלה התקיימו לצד היסודות הרציונליים והאתיאיסטיים גם בתורה ובפרקטיקה הבודהיסטיות הקדומות.
בארצות המערב גבר העניין בהיבטים המיסטיים, המאגיים והפולחניים של הבודהיזם מאז החלו להגיע לשם בשנות השישים של המאה ה-20 מורים רוחניים מטיבט. למרות זאת, הצירוף בודהיזם ומדע לא ירד לגמרי מסדר היום, והנושא ממשיך לתפוס מקום מכובד אף בשיח בודהיסטי ובודהולוגי בן זמננו.
הספר שהשיק את המגמה החדשה נקרא "הטאו של הפיזיקה: חקר המקבילות בין הפיזיקה המודרנית למיסטיקה של המזרח", מאת פריתיוף קאפרה, פיזיקאי גרעיני. הספר פורסם לראשונה ב-1975, עורר הדים רבים וגרר בעקבותיו אינספור פרסומים, סמינרים, כנסים וסדנאות המוקדשות לנושא.
צעד אחד לפני המערב
בעוד שאנשי האקדמיה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הגנו על התזה של הבודהיזם ה"מדעי" על-ידי טיהורו מכל יסוד מיתי, מיסטי ואי-רציונלי, תומכי תזת ההלימה compatibility thesis) ) בת דורנו טוענים, שהיו אלה דווקא תובנות המיסטיקאים האסיאנים, שתאמו להפליא ואף הקדימו את ממצאי הפיזיקה העכשווית.
בדומה לקודמתה, אסכולת הבודהיזם ה"מדעי", גם מגמה זו של בודהיזם "מיסטי-מדעי" נולדה במערב, על רקע שינוי האקלים האינטלקטואלי של התקופה. אם בשלהי המאה ה-19 אירופה הייתה מסוחררת מהישגי המדע וציפתה שהוא יחליף את הדת, הרי שבתקופה הנוכחית העולם המערבי חווה התפכחות מהבטחותיו הגורפות של המדע.
המודעות הגוברת למגבלותיו של המדע היוותה קרקע פורייה לאימוץ הבודהיזם ה"מיסטי-מדעי". רמזים ראשונים לנטייה זו אפשר לגלות כבר בכתביהם ובהתבטאויותיהם של גדולי הפיזיקאים של המאה ה-20, המביעים הרהורים מיסטיים ומצביעים על מקום האינטואיציה בגילוייהם.
אמנם, גם ניוטון ופיזיקאים קלסיים גדולים אחרים נתנו ביטוי להרהורים מטאפיזיים, אך הם פעלו מתוך אמונה דתית ועל בסיס ההנחה שאל בורא כפה סדר קוסמי על הטבע, וייעודם לגלות אותו.
לחרוג מגבולות הפיזיקה
הגעגועים המיסטיים של הפיזיקאים המודרניים, לעומת זאת, לא נבעו מאמונה דתית, ואף לא מהיכרותם עם תמונת העולם של מיסטיקאים. שאיפתם לחרוג אל מעבר לגבולות המדע נבעה דווקא מתבונתם האנליטית ומההבנה שליקום אין התחלה ואין סוף, ולכן אין מקום לאל בורא ואין קיום נפרד לחוקי הטבע.
לפיכך, הם לא רצו לגלות את הסדר האלוהי הקיים בטבע, אלא לפתח מודלים מתמטיים, ששכלול עקיבותם הפנימית יניב תיאוריה משולבת ש"מסבירה לנו את היקום".
ככל שמודלים פיזיקליים אלו השתכללו והתעדנו, כך גבר ניתוקם מהמציאות עצמה או מחוויית המציאות שאותה הם אמורים היו להסביר. הפיזיקאים החדשים הבינו, מן הסתם, שתהיה התיאוריה שלהם מתוחכמת ככל שתהיה, הם לא יצליחו להגיע אל האור בלי לצאת ממערת הצללים – כלומר, לחרוג מעבר לגבולות הפיזיקה.
התפתחות תכניות הוראה ומחקר של הבודהיזם במסגרות אקדמיות זימנה יחד מדענים עם חוקרי בודהיזם. במשך הזמן נוצרה קבוצה של פיזיקאים, ביולוגים, פסיכולוגים, חוקרי מוח(neuroscientists) ואנשי המדעים הקוגניטיביים, שחבריה הקדישו זמן ומאמץ ללימודים ולפרקטיקה של הבודהיזם.
השיח ביניהם הוליד את הרעיון, שתמונת היקום על-פי הפיזיקה החדשה (זו שאין בה מקום לישויות קבועות ומוגדרות, שכל מרכיב בתוכה קשור ותלוי בכל מרכיב אחר, ושמניחה כי תודעת הצופה מהווה חלק מהנצפה) דומה להפליא לזו של הפילוסופיה והמיסטיקה הבודהיסטיות. שתיהן מדגישות את קשרי הגומלין והזיקה ההדדית בין כל הדברים והאירועים, ואת תפקידה החיוני של התודעה ביצירת תמונת העולם.
מצבי תודעה מרובים
המודל לפיו העולם מורכב מאובייקטים קבועים ונפרדים, שאינם תלויים בתודעת התופס אותם, לא משקף – על-פי הפילוסופיה הבודהיסטית – את טיבו האמיתי של העולם, אלא את החשיבה האנליטית, "המודדת והממיינת" שלנו.
חשיבה מוטעית זו, שעד לאחרונה טופחה על-ידי המסורת המדעית המערבית, מייצגת רק אחד מתוך מגוון מצבי תודעה אפשריים. מצב תודעה זה, ההולם את תפקודנו היומיומי, אינו מאפשר, כנראה, לראות נכוחה את טיבו האמיתי של העולם, ולכן הוא מוגדר במסורת הבודהיסטית כ"בורות" או "עיוורון". רובנו תופסים מצב תודעה זה כנורמלי ואיננו מסוגלים להבחין בטיבו המטעה, מכיוון שהוא היחיד המוכר לנו.
"רק כשיקיץ אדם משנתו, ייווכח לדעת שהתמונות שבהן חזה לא היו אלא חלום”. יקיצה זו מכונה על-ידי הבודהיסטים "התפכחות" או "הארה" – דהיינו, מצב תודעה שבו הוסרו המכשולים המונעים לחוות באופן ישיר את המציאות, ללא תיווך של סמלים, מושגים וידע קודם, החוסמים בדרך-כלל מגע ישיר עימה.
והנה, בעקבות ממצאי תורת היחסות ותורת הקוונטים גם חלק ממדעני המאה העשרים נוטים להכיר במגבלות השיטות המדעיות הרווחות, המושתתות על עקרון ההפרדה הקרטזיאנית בין רוח לחומר. גם הם מסתייגים מיכולתן של שיטות אלה ליצג באופן מהימן את המציאות ה"אובייקטיבית" וגורסים שיש לערב את תודעת הצופה בתמונה הנצפית.
כשהמדענים פגשו את הדלאי לאמה
הדלאי לאמה ה-14, שעקב אחר ההתפתחויות האחרונות במדע, ראה כאן הזדמנות נוספת להוכיח את רלוונטיות תורתו לעולם המודרני, והשתתף בסדרת פגישות עם מדענים מובילים בתחומי הפיזיקה, הפסיכולוגיה, חקר המוח ומדעי הקוגניציה. הוא למד מהם על בעיות איתן מתמודד המדע היום, והציג בפניהם את הישגי תורת הנפש הבודהיסטית.
יחד הם בחנו אפשרויות לשלב תובנות של התיאוריה והפרקטיקה הבודהיסטיות במחקר מדעי. שיחות אלה שינו באופן יסודי את אופיו של השיח "בודהיזם ומדע". במשך למעלה ממאה שנה נשא שיח זה אופי אפולוגטי – חיפוש אישור לקבילות הבודהיזם בעולם המודרני. מכאן ואילך הדיון מתמקד בפוטנציאל הגלום בטכניקות מדיטטיביות לקידום ידע מדעי.
השלב החדש בדו-שיח בין הבודהיזם למדע המודרני יוצא מנקודה מוסכמת, שלדברים אין קיום עצמאי ובלתי-תלוי באמצעים שבהם הם נתפסים. אמצעים אלו כוללים חושים, כלים ותודעה.
המסורת הבודהיסטית מציעה נקודות מבט מרעננות על המדע (צילום: Index Open)
המדע המערבי התמקד במשך 300 השנים האחרונות בשיפור כלי ההתבוננות, ניסוי וניתוח, תוך שהוא משאיר את התודעה כמעט מחוץ לתחום. המדע התמקד בעולם ה"אובייקטיבי" מחוצה לנו, עולם החומר.
מרגע שהתודעה חזרה למרכז הזירה של המדע והפילוסופיה, נשאלה השאלה, מה מידת התואם בינה לבין העולם "כפי שהוא באמת". כדי להתקדם בפתרון החידה הכרחי לדעת יותר על פעולת התודעה.
מסיבות היסטוריות, המדע לא פיתח עד כה שיטות מהימנות להתבוננות במצבי תודעה שונים ובתהליכים המתרחשים בה (ובעצם, המרכיבים אותה). הנושא הוגבל במשך מאות שנים לתחום הפילוסופיה והדת. גם לאחר לידת הפסיכולוגיה המודרנית, תיאוריית הביהיוויוריזם (במיוחד בארה"ב) השאירה את נושא התודעה מחוץ לתחום המחקר הלגיטימי.
הקהילה המדעית הכירה בתודעה כנושא ראוי למחקר מדעי רק עם התבססותם של המדעים הקוגניטיביים בשלהי המאה ה-20, וגם אז תפקיד האינטרוספקציה בחקר תופעות נפשיות נשאר שולי.
לא עבר זמן רב עד שהתחוור, גם לחסידי האינטרוספקציה, שתודעה רגילה אכן אינה כלי מהימן לחקר עצמה. אולם הדעה הקדומה נגד בדיקה אמפירית של תופעות סובייקטיביות מנעה מהמדענים לשקול את האפשרות שתהליכי תודעה ניתנים לתצפית שיטתית ומהימנה, ושתצפית כזו יכולה לשמש מכשיר מחקר יעיל.
כתוצאה מכך, במקום לפתח כלים מהימנים למחקר אמפירי של הממדים הסובייקטיביים של תפיסת עולם הטבע, רוב הפסיכולוגים הקוגניטיביים הצטרפו לחוקרי המוח, שהגבילו את ניסוייהם לחקר ביטויים התנהגותיים ופיזיים של התודעה.
התודעה בראש
הבודהיזם ייחס תמיד חשיבות עליונה לתודעה ואימץ גישה פרגמטית ביסודה. חקר התודעה מהווה מרכיב מרכזי בפרקטיקת המדיטציה הבודהיסטית. אולם, כדי להפוך את התודעה לכלי מהימן בחקר עצמה, יש לזכך אותה; לטהר אותה מאי-יציבות וממחשבות לא-רצוניות המאפיינות תודעה רגילה.
הבודהיזם פיתח שיטות קפדניות של אימון התודעה ושל חקר מקורותיה, טיבה ותפקודה. הישג אולטימטיבי בתחום זה מגולם בדמותו של בודהא. על-פי המסורת הבודהיסטית, היה זה האימון הארוך והתובעני בהרגעת תודעתו ובשכלול יכולת הריכוז שלו, שהביא את הבודהא לראות נכוחה את טיבה האמיתי של המציאות – כלומר, לתפוס אותה "כפי שהיא", ללא התיווך של מושגים ופירושים שהרגלי התפיסה שלנו כופים עליה.
הראייה הזאת, על-פי הבודהיזם, מביאה ל"נירוואנה", השלווה והאושר העילאיים, ולפיכך לישועה, שהיא ההישג הרוחני-מוסרי העליון של הדעת, בעוד שבמערב ישועה מוענקת באקט של חסד אלוהי, ואילו הצלחה במדעים כרוכה במאמץ אינטלקטואלי להבין את העולם שמחוצה לנו.
דו-שיח דתי-מדעי
המדענים המעורבים בדו-שיח המתנהל בין הבודהיזם למדע אינם שואפים להפוך אותנו לבודהא. מטרתם בשלב זה היא לבחון בשיטות מדעיות מתקדמות את כוחן של טכניקות מדיטטיביות לשנות את מצבי התודעה, לעצבה ולנקות אותה מכל ההפרעות המעורבות בדרך-כלל בראיית המציאות ומשבשות אותה.באווירה האינטלקטואלית של ימינו, כשהמדענים מודעים לקושי לצמצם את הפער בין המציאות "כפי שהיא" למודלים האמורים לייצג אותה, גוברת הפתיחות לרעיונות שהם מחוץ לזרם המרכזי של המדע הממוסד.
במציאות המדעית המודרנית, ההצעה לרתום את תובנות מדעי הנפש הבודהיסטיים שנוצרו ב-2,500 שנה של פרקטיקה מדיטטיבית למחקר המדעי, ובמאמץ משותף להתקדם בפענוח רזי התודעה, אינה נשמעת בלתי-סבירה.
לידיה ארן ייסדה את לימודי הבודהיזם במסגרת החוג ללימודים הודיים ואיראניים באוניברסיטה העברית. ספרה "בודהיזם" יצא לאור ב-1993 בהוצאת דביר. ספרה "טיבט 1950-2000: השמדת תרבות" ראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ב-2007.
המאמר המלא התפרסם בגיליון מס' 7 של כתב העת "אודיסאה".
לפנייה לכתב/ת 
