עם כל האהבה והמסירות שלי, לא נשארת איתי
חיפשתי את האחד המתאים לי, הצלחתי להביא אותו הביתה, אבל הרגתי את היחסים בתוך כמה חודשים. איך לא לחזור על טעויות העבר? האם קיים בכלל זן שיכול להסתדר איתי?
כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה ראיתי אותך עומד שם בפינה, כנראה רק הגעת. לא הישרת את מבטך אליי. היית עסוק בלהביט סביבך ולהכיר את המקום החדש. היו שם צעירות ויפות ממני, לבושות בשיא האופנה, שמלות פרחוניות כמעט חשופות לגמרי. אני עברתי שם במקרה. רציתי לקנות משהו קטן לחברה שחגגה יום הולדת.
ואתה בלטת בין כולם. הסתכלתי עליך, היה בך משהו צבעוני, אחר, שונה. קרנת מאושר. עמידתך היתה זקופה, התנועות לא היו חדות מדי. ולמרות שהיית די רחוק ממני הצלחתי להריח אותך. היה משהו לימוני, רענן, במשב הרוח הקליל שאחז באפי. אני אוהבת את הריחות האלה. ריח של חופש.
חשבתי בליבי, אחד כזה אני צריכה. מישהו חדש. צעיר אני רוצה. לקחת אותך אליי הביתה, ככה כמו שאתה. לקרוע ממך את העטיפה ולהשאיר אותך לגור איתי. גם אם זה יהיה לתקופה קצרה. העיקר שיהיה מישהו כמוך לידי. שאדע שאני לא לבד.
אולי זה אתה שתכניס עוד שמחה הביתה. הקארמה שלך הצליחה לחדור לעצמותיי. הרגשתי אותך כבר בדמיוני מדגדג אותי על גבי, זרועותיי, ירכיי, הידיים הרזות והאצבעות היפות הארוכות, ובכלל כל הלוק הזה, פשוט סחפו אותי.
האם אוכל אי פעם לדעת מה הוא צריך בדיוק?
האם הוא ישרוד אותי, האם קיים בכלל זן שיכול להסתדר איתי? אני אדע לטפל בו? האם אוכל אי פעם לדעת מה הוא צריך בדיוק? איך לא לחזור על טעויות העבר? אני חייבת לזכור לא להיות תוקפנית מדי. לתת לו ספייס.
היו לי נסיונות כאלו כבר בעבר, משום מה הכל היה נפלא בהתחלה. התקשורת היתה נהדרת, הסתדרנו מצויין. בבוקר כשראיתי את פניו הייתי מתמלאת חדווה, פינקתי אותו, יצאנו יחד החוצה, לפעמים נשארנו בבית, אבל אף אחד לא החזיק יותר מדי זמן.
האמת היא שעדיין לא הבנתי מה הסיבה. הרי אין לך הוראות הפעלה. מדובר כאן בסך הכל באהבה. קצת טיפול, טיפוח, אוכל, שתייה. מה צריך יותר מזה?
בכל מקום שגרתי היה לי לפחות ניסיון כושל אחד. לא חשוב אם היה אור, אם השמש זרחה או שהיה חשוך לגמרי, חיפשתי את האחד המתאים לי, הצלחתי להביא אותו הביתה, אבל הרגתי את היחסים בתוך כמה חודשים.
אולי אני נותנת יותר מדי. אולי אני מתמסרת מהר מדי, אולי נדמה לי שאתה הפרח האחרון. אף פעם הוא לא דיבר איתי, לא אמר לי מפורשות למה הוא זקוק, מה הוא רוצה או מה יעשה לו טוב. תמיד הייתי צריכה לגשש ולנחש.
אם משהו לא היה מוצא חן בעיניו הוא היה מתקפל, מתכנס בתוך עצמו, לא היה עם מי לתקשר. פעם הוא שמח ופעם הוא נעלב, ואני מיד ניסיתי לעזור, לתמוך, אולי כוס מים?
"תדחפי לו אצבע, ככה תדעי בדיוק מה הוא צריך"
אחד חשבתי, חטף צהבת, השני ירקת, השלישי בכלל מת מעודף נוזלים. איכשהו אני מגזימה כנראה במינונים.
אמרו לי – "תדחפי לו אצבע, ככה תדעי בדיוק מה הוא צריך". לא פעם מצאתי את עצמי מכניסה אט אט את אצבעי היבשה ומוציאה אותה משם לחה עם פירורים חומים תלויים. כשהתייבשת כבר לא יכולתי להכניס את האצבע, הייתי חייבת להרטיב אותך קודם.
לפעמים הייתי מוצאת את עצמי גוזרת לך קווצת יבשות, מסדרת לך את הפריזורה, נתת לי. סמכת עליי ובטחת בי. ועם כל האהבה שלי, האכפתיות, המסירות - לא נשארת.
אין ספק שאם הייתי מתאמצת, אולי טיפול, אולי תרופות, היינו יכולים להמשיך לחיות יחד, אבל לא הייתי בנוייה לתהליכים כה ארוכים. העדפתי את הטווח הקצר. את הכאן והעכשיו.
היום, למדתי משגיאות העבר ואני יודעת שיש תהליך, יש למידה, הסתגלות, קבלה, נתינה, יש חיים שלמים להיות ביחד, לא צריך לגמור הכל כל כך מהר.
בינתיים, עד שאמצא את האחד, הצבעוני, זה שיישאר, שאני אדע בדיוק כמה מים הוא אוהב, או אם הוא מדיף אור או צל, אסתפק במישהו חנון, יבש. לא סינתטי, לא ממשי, אחד כזה שלא יהיו לו דרישות ועדיין יכול להסתדר בכל מקום. מישהו שיידע להסתדר לבד בחום ובקור. איתי או בלעדיי.
קקטוס.
לפנייה לכתב/ת 
אולי זה אתה שתכניס עוד שמחה הביתה
איור: שרית שי
מומלצים
