הפלסטינים לא בשלים לשינוי
מצפים כבר למו"מ הישיר עם אבו מאזן וחבריו? בסוף הרי נגלה שוב שאין להם רצון או יכולת להגיע להסכם. בסרט הזה כבר היינו
בעוד הפלסטינים מתחבטים בשאלה אם להיכנס למו"מ ישיר עם ישראל, ראוי לשאול שוב את השאלה: האם הם כנים בכוונותיהם להגיע להסכם שלום? למדינת ישראל היתה הזדמנות פז לבדוק את אמיתות כוונותיהם אודות שלום עתידי, במבצע "משמר המבצר" בשנת 2002. כוחות הביטחון איתרו אז בארכיון אש"ף ברמאללה את הסודות הכמוסים ביותר של ערפאת ואנשיו. היו שם אלפי מסמכים שאיכותם המודיעינית והמדינית היתה חסרת תקדים. מסמך אחד בלט בחסרונו. היה זה מסמך שעשוי לשפוך אור אמיתי על יחסה של הרשות הפלסטינית להסדר שלום עתידי עם ישראל.
במעט הצמתים ההיסטוריים בהם נדרשה הכרעה של התנועה הלאומית הפלסטינית לגבי פשרה היסטורית אפשרית בינה לבין התנועה הציונית, תשובת ההנהגה הפלסטינית היתה קשוחה ונחושה בחד משמעיותה: לא תהיה פשרה, כי אנו, הערבים רואים את כל הטריטוריה כשייכת לעם הערבי הפלסטיני. השנים שחלפו הפכו את הסירוב הפלסטיני לערך דמוי ווקף, רעיון הקדש, כזה שהפלסטינים בני דורנו מביטים לעברו ביראת כבוד השמורה למה שגדול מבני אנוש.
גם ערפאת, היום אנו יודעים בבירור, ניסה לעשות מניפולציה באמצעות "הסכמי אוסלו". אפילו המנהיג הגדול ביותר שקם לחברה הפלסטינית במאה השנה האחרונות קפא קפיאה מנהיגותית כשעמד בפני הדילמה אם להפר את ערך הסירוב. "מי שמטיף לפשרה" נוהגים לומר ברחבי הרשות, "כאילו מתחייב בנפשו".
למי שעוצר נשימתו לקראת מוצא פיה של רמאללה כדאי לדעת גם עוד פרט חשוב. אפילו גיבוש סדר יום פלסטיני מוסכם הוא משימה בלתי אפשרית שם. הרשות לא מצליחה ליצור אחדות שורות גם לקראת אפשרות של שיחות ישירות "בכאילו".
אחת הסיבות העיקריות לכך אינה מוכרת דיה לצד הישראלי. הכוונה להעמקת הפילוג בין שתי האוכלוסיות העיקריות המרכיבות את החברה הפלסטינית: "חברת ההר" הכפרית שלא נטשה מעולם את האזור, ו"חברת מישור החוף" המורכבת מ"פליטי 48'". גם לאלה וגם לאלה ברור שאם אמנם ייפתח מו"מ, רק סעיף אחד מתוך ארבעת סעיפי הליבה יוכל לקבל התייחסות ישראלית "נוחה" קצת יותר. קבוצת פליטי 48' לוחצת להתמקד ב"זכות השיבה" ובהחזרה של כמה שיותר פליטים לאזור, ואילו הקבוצה הראשונה דבקה ב"צומוד", בהיאחזות בקרקע, קרי: בהסרה של כמה שיותר התנחלויות.
מה שכן נמצא בארכיון אש"ף, ובכמויות גדולות, היו מסמכים רבים המעידים על כך שהפלסטינים נהנים ומפיקים תועלת עצומה ממצב הביניים של "פחות ממדינה" - מה שמסביר את התאהבותם ב"תהליך השלום".
פעיל שלום סיפר לי באחרונה שניסה להכניס, לגמרי בהתנדבות, מאות מחשבים אישיים תרומת אחד הארגונים לילדי הרשות הפלסטינית. "כמה מגיע לי עבור התיווך?", שאל בכיר פתח שנדרש לסייע.
הנהגת הרשות הפלסטינית אימצה לאורך השנים טכניקות ומיומנויות המאפשרות לה לנצל כלכלית עד תום את הסיטואציה שבה היא מצויה. מצב הביניים המדיני הזה, שלטון הדמדומים נטול הביקורת, הוא גן עדן מדיני עבורם, המורכב מחביות כספים ללא תחתית. מי זקוק למדינה שמחר-מחרתיים תיקלע לקשיים ותוכרז מדינה כושלת?
החברה הפלסטינית אינה בשלה לשינוי הגדול שמייעדים לה ברק אובמה וראשי הקהילה האירופית. פשרה היסטורית הינה מחוץ לתחום. אחרי הקליק האחרון של הצילום המשותף, יתברר שוב, בפעם המי יודע כמה, שאבו מאזן יוכל להתחייב לכל היותר על "הסדרי ביטחון משופרים", שעליהם יבקש לגבות מחיר גבוה בתחום ההתנחלויות, הכלואים, המחסומים ועוד. בסרט הזה, לצערנו, כבר היינו.
אל"מ במיל' משה אלעד, חוקר במוסד שמואל נאמן למחקרים מתקדמים במדע וטכנולוגיה בטכניון, ומרצה ללימודי ביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי