שברירי השנייה האבודים של שחר מזרחי

האומנם? האם בידי בית המשפט היו כלים מתאימים לקבוע זאת בוודאות? אין ספק ששאלת סכנת החיים עומדת במרכז העניין, והתשובה עליה היא שצריכה לקבוע את חומרת העונש. אולם חשובה לא פחות הסוגייה, האם במקרה של מזרחי היו לשופטים הכלים לבדוק זאת.

אין כאן כוונה להגיע למסקנה חד משמעית בעניין, אלא להראות את הבעייתיות בקביעה השיפוטית האבסולוטית, לפיה מזרחי אכן לא חש בסכנה מוחשית לחייו.

זו לא הפעם הראשונה שהשאלה הזו נשאלת. אחד המקרים המפורסמים, שובעקבותיו נערכו מחקרים פסיכולוגיים רבים, הוא המקרה של אמדו דיאלו מ-1999. דיאלו, מהגר מאפריקה, עבד כרוכל במדרכות ניו יורק. ערב אחד, כשעמד בכניסה לביתו שברובע ברונקס, הגיחה לפתע מכונית ובה ארבעה שוטרים שקיבלו תיאור של אנס סדרתי, ופקדו עליו לעצור.

כשניסה להכניס את ידו לכיסו כדי להוציא את מסמכיו, ירו לעברו השוטרים לא פחות מ-41 יריות. 19 מהן פגעו בו, והוא נהרג במקום. לטענתם, כשקראו לו לעצור ברח בתחילה, וכשהוציא את ארנקו סברו שמדובר באקדח. במשפט הורשעו השוטרים בהריגה - אולם בבית המשפט לערעורים זיכה אותם חבר מושבעים מעורב מכל אשמה. ההחלטה עוררה תגובות מחאה נרחבות נגד אלימות המשטרה, ובסופו של דבר גם קיבלה משפחתו של דיאלו, בהסדר, פיצוי בסך שלושה מיליון דולר ממדינת ניו יורק.

הסטריאוטיפ ממלא תפקיד

המקרה הזה היה הטריגר למחקרים רבים בפסיכולוגיה חברתית, שניסו להבין את תהליך קבלת ההחלטות במצבים דומים. העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול, בספרו המצליח "בלינק", הקדיש פרק שלם למקרה זה, שנקרא "שבע שניות בברונקס". גלדוול מראה שהחלטות רבות בתחומים שונים, כגון ההחלטה האם מישהו מוצא חן בעינינו, או האם לקנות את הבית שזה עתה נכנסנו לתוכו, מתקבלות תוך שניות בודדות.

הדבר נכון שבעתיים במצבי לחץ, דוגמת זה שבו היו נתונים מזרחי או השוטרים מפרשת דיאלו, שעליהם היה להחליט אם החפץ שמחזיק האדם שמולם הוא אקדח או ארנק. גלדוול מתאר כיצד סדרה של שיפוטים שגויים יכולה להביא לתוצאות טראגיות, ופוסק: "הירי באמדו דיאלו נופל בשטח האפור בין משהו מכוון למשהו שקרה במקרה. מקרה זה הוא דוגמא טראגית לדרך שבה פועל מוחנו באותם חלקיקי שניות, ולעתים טועה טעות נוראית".

מחקרים נוספים שנערכו בעקבות אותו אירוע הראו כי באותו הרף עין, ישנם גורמים נוספים שמשפיעים על ההחלטה, מלבד המצב האוביקטיבי. למשל: האם השוטרים ממהרים יותר לירות כשלפניהם עומד חשוד שחור?

בדקו זאת כך: קבוצת נבדקים התבקשה לשחק במשחק וידאו שבו הופיעו במהירות דמויות על המסך. רק חלק מהדמויות היו חמושות, והנבדקים היו צריכים לירות רק בהן.

התוצאות היו חותכות: הנבדקים החליטו לירות מהר יותר על דמויות חמושות שחורות, החליטו מהר יותר לא לירות על דמויות לא חמושות לבנות, וכשטעו וירו בדמות לא חמושה - הייתה זו לרוב דמות שחורה. והתברר עוד משהו, מפתיע יותר: הדפוס הזה קיים גם אצל נבדקים שבשאלון קודם לא הראו שום עמדות מפלות נגד שחורים, וטענו באמת ובתמים כי אינם מאמינים בסטריאוטיפים. בכל זאת, התברר שהסטריאוטיפ כן מילא תפקיד בקביעת תחושת הסכנה שחשו.

ההקבלה לדוגמה שלנו, בה הערבי ממלא את תפקיד השחור, לא תהיה לגמרי מופרכת. ברור שהמקרה של דיאלו, בו ירו השוטרים באדם שעמד לתומו ליד ביתו, אינו זהה למקרה של מזרחי, שירה בפורץ שניסה להימלט ופגע בו ברכבו - אך הוא מדגים ומדגיש שאין לדעת מה עבר בראשו של מזרחי. ייתכן שאכן רק רצה למנוע מהפורץ לברוח ולא באמת חש בסכנה, כפי שקבע בית המשפ, אך אין לפסול את האפשרות שבאותם חלקיקי שניות, תחת לחץ, הוא האמין באמת ומתמים שנשקפת סכנה לחייו - יהיו הסיבות אשר יהיו - ולכן ירה.

פרופ' תלמה ליבל, חוקרת השפעת סטראוטיפים על ייחוסים ושיפוטים, החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב