עור של טפיל

"מצאתי פרעוש על הרגל", מספר לנו הקורא דניאל, שלא מציין אם יש לו חיית מחמד או שהוא גר בפלורנטין, "ולתדהמתי גיליתי שבלתי אפשרי למעוך אותו באצבעות. "איך הפרעוש עומד בלחץ בלי להתפצלח? והאם אפשר ליצור מיגון אישי ללוחם שבנוי על אותו עיקרון?".

כדי להשיב, תחילה עלינו להסתכל מקרוב על היצור המדובר: קטן, חום, ולא בדיוק נערת החן. מה שכן, הוא פונקציונלי לגמרי. וזה הדבר היחיד שחשוב באמת, כי לפרעוש יש בדיוק שלוש מטרות בחיים: למצוץ דם מיונקים גדולים כמוך, להטיל צואה, ובמקרה שהוא נקבה - להטיל מאות ביצים שימשיכו את השושלת הגאה (אגב, הפרעושים שיבקעו מהביצים יחיו בין השאר על ההפרשות של קודמיהם. חשבנו להוסיף כאן מטאפורה מעולם הפוליטיקה הישראלית, אבל לא רצינו להעליב את הפרעושים). בעצם, בחייהם של הטפילים דנן יש רק בעיה אחת: אנשים שלא רואים בעין יפה את זה שפרעושים מוצצים מהם דם, ומנסים למעוך את האמא שלהם.

כמערכת אנטי־קווץ' מכוסה כל גופו של הפרעוש בשריון המכונה קוטיקולה, שהמרכיב העיקרי בו הוא אחד הפלאים הגדולים של הטבע: חומר בשם כיטין, שבנוי מסוכרים המחוברים זה לזה ויוצרים מבנה קשיח וחזק. למעשה, הוא חזק עד כדי כך שהחרק לא יכול לגדול בלי להשיל מעליו לפני כן את מעטה הכיטין שבתוכו הוא כלוא. זאת הסיבה לכך שחוקרי חרקים מתייחסים לקוטיקולה כשלד חיצוני שתומך בחרק מבחוץ, באותו אופן שהשלד שלנו תומך בגוף מבפנים.

"נמאס לי, אני עובר מהכלב של גלבוע" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

הכיטין מספק מעטה חזק ומגונן כמעט לכל החרקים, אבל אצל הפרעושים הוא השתכלל עוד יותר בגלל הצורך שלהם לעמוד בלחצים של גירוד ומחיצה. כמו שלמדת על בשרך, דניאל, סתם מעיכה בין האצבעות לא תעזור; שיטה טובה יותר לקטול את היצור הטורדני היא לשסע אותו בעזרת הציפורניים או להסיר אותו מהעור בעזרת חתיכת נייר דבק, לגלגל היטב ולזרוק לאיפשהו. אם אתה במצברוח נקמני במיוחד, זכור שפרעושים לא יכולים לשחות, כך שגם מקלחת או אמבטיה יכולים לעזור. אבל איכשהו לא נראה לנו שזה משהו שאתה עושה לעיתים קרובות, או בלב חפץ.

לשאלתך השנייה: מה שנחשב לקל ולחזק בממדים של פרעוש לא בהכרח מסתדר כשמגדילים אותו פי אלף, ומעטה כיטין בסדר גודל אנושי לא יהיה חזק ועמיד כמו בקנה מידה פרעושי. אז כן, מעבדות מסביב לעולם עובדות על פיתוח שלדים חיצוניים, אבל מחומרים אחרים כמו סגסוגות פלדה. המערכות האלה, אם וכאשר יהיו מבצעיות, יתפקדו כרובוט החובק את הגוף ונושא את רוב המשקל שמוטל על לובש החליפה. החברה היפנית CyberDyne, שלא בכדי נטלה את שמה מסרטי "שליחות קטלנית", כבר פיתחה חליפה שמסוגלת להגביר פי שניים את כוחו של הלובש. מערכת אחרת, שפותחה עבור חיילי צבא ארצות הברית, נכרכת סביב הרגל והמותן ומסוגלת לתמוך במשקל של עד 90 ק"ג (מעבר למשקל הגוף, כן?), ככה שהחייל כמעט לא מרגיש במשא הנוסף. רק שכל הפטנטים האלה עדיין צורכים חשמל וזקוקים לסוללות, ומכאן שברגע שמקור הכוח נגמר או נפגע, החייל מתמוטט תחת המשקל המשותף של המשא והשריון. אבל בטח עוד נתגבר על הקשיים הפעוטים האלה, דניאל. הרי עברנו את פרעוש, וזה. 

שווארמה שמש

האם אנרגיה סולרית יכולה להוות תחליף למזון? לא, כי אחרת אין סרט שאנחנו נכנסים לביקיני הזה עוד הקיץ

"לאור העובדה שצמחים חיים מאור השמש", אומר הקורא שאול, "האם גם אני אוכל לחיות על אור אם אבלוס מספיק חסה?". ובכן, נשים בצד את מיקומה של החסה על גרף הלגיטימיות הקולינרית, ולפני הכל הבה נדייק: צמחים לא ניזונים מאור השמש. הם סופגים ממנו אנרגיה שמשמשת אותם בתהליך הפוטוסינתזה, קרי המרה של פחמן דו־חמצני שנספג מהאוויר לסוכרים. חוץ מזה הם סופגים חומרים מזינים שונים מהאדמה דרך השורשים, אבל כדי לא להסתבך, נתמקד בשאלה אם בני אדם יכולים לעשות פוטוסינתזה.

תתפלא לשמוע, שאול, אבל יש בעלי חיים שכבר עושים משהו דומה. מדובר בחלזונות ים קטנים שאוכלים אצות וגוזלים מהן כלורופלסטים - תחנות כוח קטנות שנמצאות באצות ואחראיות להפקת האנרגיה מאור השמש. את הכלורופלסטים שהם שודדים מהאצות מפזרים החלזונות ברקמות שלהם, ומפיקים מהם אנרגיה כשיש אור. עקרונית, ובהנחה שהיתה בידינו טכנולוגיה של הנדסה גנטית שמאפשרת לגוף לתמוך בכלורופלסטים בלי לפתח תגובה חיסונית קשה, אפשר להניח שניתן ליישם משהו דומה גם בבני אדם. אבל האם מה שעובד בשביל הברלה טוב גם לנו? לגמרי לא בטוח. ליתר דיוק, בטוח שלגמרי לא. החלזונות קטנים מאיתנו בהרבה, וזקוקים לפחות אנרגיה כדי לתפקד. לפי החישובים הנדיבים ביותר, אפילו אם היינו ממלאים את כל העור שלנו בכלורופלסטים ונשארים בשמש כל היום, גם אז תהליך הפוטוסינתזה לבדו לא היה מכסה אפילו חמישית מתצרוכת האנרגיה הכוללת שלנו. נכון שגם זה לא נתון לזלזל בו, אבל הוא עדיין די רחוק ממה שדרוש כדי שנסכים להזמין לצהריים חסה עם הכל.