דתיים, נא לדבר על הגר

רוב אזרחי ישראל היהודים מתנגדים לאזרוחם של ילדי העובדים הזרים שהשתקעו במדינה וסבורים כי יש לגרש לפחות חלק מהם לארצותיהם. השר אלי ישי מוליך את הקו התקיף ששולל כל הכרה בשייכותם של ילדי הזרים לישראל. רוב גדול מאוד בציבור הדתי – למעלה מ 90% כפי שעולה מסקר ynet-גשר – מתנגד לאיזרוח ילדי הזרים.

היחס של הציבור הדתי לסוגיית המהגרים הזרים מחייב העמקה. החשש מאובדן זהותה היהודי של מדינת ישראל מביא את כל הציבור לביצור עמדות ולמאבק גורף בכל נושא מקומם של מי שאינו יהודי בחברה הישראלית. אולם המאבק הכולל הזה אינו יכול להתעלם מכמה כללי אתיקה בסיסיים של מסורת ישראל, מן המקרא ועד חז"ל. במסגרת השורות הבאות לא אתמודד עם כל מרחב הנושא הזה אלא אבקש להכניס לדיון את המושג המקצועי של התורה ביחס למיעוטים במדינה היהודית – "גר תושב".

בין "גר" ל"תושב"

מושג זה נולד בראשית ההיסטוריה שלנו כשאברהם אבינו ביקש לקנות אחוזת קבר מאת יושבי הארץ, אנשי חת: "גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם". הקורא את סיפור הקנייה של מערת המכפלה מקבל מיד את הרושם שמדובר על מסחר מתוחכם, שבו אברהם מגמד את עצמו כדי להוביל את אנשי המקום להסכמה. בהתאם לאווירה זו מפרש רש"י את הסתירה שבין "גר" ל"תושב" בפשטות: "גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם". על פי פרשנות זו צריך לומר שפנייתו של אברהם אל אנשי הארץ מבוססת על רצונם הטוב. הוא לא בא בעמדה של זכות אלא בעמדת הזר המבקש חסד.

הביטוי הזה נמצא גם במקומות אחרים בתורה, ושם בודאי בא כדי לבטא מעמד של מהגר שאינו בן המקום. כך, למשל, בספר ויקרא נאמר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:

כוונת התורה לומר שמצוות התמיכה הכלכלית באחד מאחיך אינה שונה במאומה מחובת התמיכה ב"גר ותושב". גם חכמים ואחריהם פוסקי ההלכה קיבלו את המושג הזה כמבטא את ארעיותו של האזרח הבא מן החוץ. הרמב"ם קובע בספר משנה תורה (הלכות זכייה ומתנה, פרק ג) שלחברה ישראלית יש חובה לדאוג לזרים הבאים לגור בה, על פי הנאמר בפסוק הנ"ל בספר ויקרא: מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר גר ותושב וחי עמך.

רבי חיים בן עטר, בפירושו "אור החיים" מתאר את הערך המוסרי של היחס אל "גר תושב": ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ, להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם ולתת לו מתנת חנם. והיא טענת אברהם גר ותושב אנכי תנו לי, ודקדק לומר גר, ולא הספיק לומר תושב, המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם אעפ"כ הריני תושב.

על פי פירוש זה פונה אברהם אבינו אל יושבי הארץ ודורש, על פי החוק הטבעי (=זכויות אזרח) שיעניקו לו את הזכות לקבורה, כזכות אזרחית בסיסית. אברהם לא מבקש לקבל מעמד של "יושב הארץ". הוא מודע למעמדו כ"גר", אלא שעל פי מצבו הנוכחי הוא "תושב". טענת הרב חיים בן עטר היא שדברי אברהם אינם לקוחים מאיזה שהוא קוד אלוהי שאין לו פשר. זהו "חוק טבעי" בחברת בני אדם, בכל מקום. לטענתו של בעל "אור החיים" כך מתנהלת התורה ביחס לכל מערכת היחסים שבין אדם לחברתו. החקיקה בתחומי החברה צריכה לנבוע מהנורמות והמוסר המקובלים באותו מקום.

הזכות להקים משפחה

כשאנו באים לדון על גירושם של ילדי הזרים איננו יכולים להתעלם מהקודים המקובלים בחברה מוסרית עולמית. מהגרי עבודה זכאים לחיות בדרך כל הארץ. אי אפשר לשלול מהם את זכות הקמת המשפחה והולדת הילדים. אם רוצים לשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי יש צורך לקיים דיון עומק בשאלת מדיניות קליטת העובדים הזרים. אולם הדיון הזה לא יכול להתקיים על גופם (פשוטו כמשמעו) של אותם ילדים.

איני מבקש להלך סהרורי באידיאה של קבלת כל אחר בעצימת עיניים מהסכנה

הכרוכה לזהותה של המדינה. אני מבקש לפתוח עיניים ולהעמיק את הדיון על האיזון הנדרש בסוגיה זו. בשנת הלימודים הקרובה של בית המדרש לצדק חברתי ב"בית מורשה" נעסוק בשאלת היחס בין המרחב האישי והמרחב הציבורי ובתוך כך נעסוק גם בשאלת היחס לתושבים הזרים שבתוכנו, למדיניות קליטת עובדים זרים וזכויות האזרח שלהם.

הסקר המבטא עמדה טוטאלית של החברה הדתית ביחס לזרים בתוכנו מוכרח לעורר אותנו למתן מענה תורני מקיף שכולל את ההכרה שבמדינה יהודית יש מקום של כבוד לזר שגר בתוכנו.