אצלה הכל בסדר

אפרת שטיגליץ היא סופרת, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה. פרסמה את הספרים "רציתי שתשמח בי" ו"סיפור אמריקאי". ספרה החדש "הכל בסדר" מספר את סיפורה של גרושה טרייה בת ארבעים, שמתבשרת שלקתה במחלה חשוכת מרפא, ובעקבות כך יוצאת למסע לא מתוכנן לעבר הרה-אורגניזציה של החיים

חשבתי באיזה אחר-צהריים אחד, כשישבתי לצד דניאל באולם הגדול בבניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב. הקשבנו למבוא לסיפורת, הקורס המיתולוגי של פרופסור מנחם פרי - מילוי פערים, מבע משולב, נקודת תצפית, כל זה. הייתי אז בת ארבעים ושלוש, אמא לשני בנים, גרושה וסטודנטית לספרות במסלול לכתיבה יוצרת. דניאל, איש משפחה בגילי, נשוי ואבא, למד איתי. הוא כתב שירים. ישבנו באמצע, באחת השורות הראשונות.

כל פעם שהוא זז אני רואה ארבעה מנחם פרי ומספיק לי אחד כזה, לחשתי לדניאל. הוא לא הבין מה אמרתי ואני לא הבנתי מה קורה לי. הסרתי את משקפי, הרכבתי שוב, הסרתי, הרכבתי, ולמחרת הלכתי לחנות שבה קניתי אותם. האופטיקאי שלח אותי לרופא עיניים.

רק רופא אחד, שלא הכרתי, היה פנוי באותו שבוע. במשך כל הימים שחלפו עד לפגישה איתו, המשכתי לעשות הכול - לרוץ בחוף ולשחות בים, לטפל בבית ובילדים, לעבוד וללמוד, לנהוג ולרכוב על אופני - וכל הזמן גם בדקתי מתי אני רואה כפול. גיליתי שרק עין שמאל מכפילה ומשלשת עצמים רחוקים וזזים: ענפי עץ, ענן, מכונית נוסעת, מנחם פרי.

הרופא בדק את עינַי. הוא לא רואה שום דבר חריג, הוא לא מבין על מה בדיוק אני מתלוננת, אין לי כלום. הוא היה הרופא הראשון שהסתכל עלי במבט הזה, כאילו שאני קצת לא בסדר, נוירוטית, היסטרית, המילים האלה. הוא אמר שאולי זאת בעיה במשקפיים, אולי צריך לעשות עדשות חדשות, עם פריזמות, בעזרתן תשתפר יכולת המיקוד שלי שנפגמה, יכול להיות שהתרופף לךְ שריר, הוא אמר ככה, פתאום, מתרופף שריר בעין?

ואיך נהיה לבן-אדם התקף לב? ככה, פתאום, מתרופף לו שריר, הוא חיקה אותי, האידיוט הזה, ולא שלח אותי לנוירולוג. אישה צעירה יחסית, בעיה לא מאובחנת בעיניים, מה זה כבר יכול להיות?

אז לא ידעתי וגם לא חשבתי מה זה יכול להיות. חזרתי לאופטיקאי שבדק, התאים והזמין בשבילי עדשות מיוחדות ויקרות. בזמן הכנתן חגגנו יום הולדת לאבי באיזה מושב בצפון. נהגתי לשם הלוך וחזור עם רטייה על עיני השמאלית, כדי שלא תכפיל את קווי ההפרדה בכביש, שרצו מהר מולי.

בעזרת המשקפיים עם העדשות החדשות ראיתי מצוין. מרצים וענפי עצים חדלו להכפיל את עצמם, הלימודים היו די מעניינים, העבודה בעיתון היתה סבירה, הילדים היו בריאים ונחמדים, וגם הייתי שלמה עם השינוי שהתרחש בחיי, כלומר, עם הגירושים, אבל יותר ויותר הייתי ערה לתכיפות הזמנים שבהם נאלצתי להתמודד עם רעשים, עם הפרעות, ככה כיניתי את ההתקפות שנמשכו בין כמה דקות לשעות ממושכות של תחושות לחץ חסר פשר, מין פחד לא ברור וחוסר ריכוז.

כמו כולם, גם את נאלצת להחניק או לשחרר איכשהו כעסים ותסכולים, אמרתי לעצמי, אפשר לחשוב. ובכל זאת הרגשתי שמתגברת עוצמת הארטילריה הכבדה שיש לי תמיד בתוך הראש, כאילו כל האלבום הפנימי שלי מרוּקן לתוך מגירה עצומה, ובאופן אקראי, כמו פתקים של עוגיות מזל, נשלפות מהמחסן הענקי הזה המון תמונות ובקצב מהיר, בזו אחר זו: זיכרון מגיל חמש, מאורע שהתרחש לפני חצי יובֵל, סצנה מלפני שנה, פרצופים ונופים, דיאלוג בן חודשיים ופזמון ששמעתי בבוקר ברדיו.

הקולות שטירטרו במוחי בלי הרף היו אז בעיקר לא. למה את לא ככה וככה, איך זה שאת לא ככה וככה, מגוון נזיפות שלא הרפו ממני עד שהפכו למין חרדה שהתיישבה אצלי מעל הסרעפת, במפתח הלב. איזה שם יפה - מפתח הלב.

זה כאילו שכל הזמן המוח שלי שולח אלי דואר-זבל וכל הזמן אני צריכה למחוק אותו כדי לפנות קצת מקום למחשבות רגילות, ותוך כדי גם לשמוע בתוכי את הקול הזה שרוטן, איזה בזבוז וכמה חבל שזמן החיים היקר שלי נשרף ככה סתם, על הזבל הזה, אמרתי אז לאוסי, חברתי הוותיקה. היא לא ממש הבינה.

אוסי ואני

גדלנו יחד. גרנו בכניסות שונות באותו בניין רכבת שקראו לו שיכון עובדים. הלנה, אמא של אוסי, ניצולת שואה, עבדה. היא היתה צורפת. גם אבא של אוסי עבד, הוא היה מהנדס, אבל הוא אף פעם לא גר בדירה שאליה עברו אוסי ואמא שלה אחרי הגירושים שלהם, כשאוסי היתה בת ארבע. אבא שלי, ניצול שואה, עבד כעצמאי בעסק שלו, ורק אמא שלי, ילידת הארץ, דור שלישי או רביעי, היתה עקרת בית וגם אז זה לא נחשב עבודה.

אוסי היתה מבוגרת ממני בשנה, עופר אחי היה מבוגר ממנה בשנה וחצי וכולנו למדנו באותו בית-ספר בשכונה. האמהות שלנו התחברו, ולכן, אחר הצהריים ובחופשים, נאלצנו לעיתים לשהות שלושתנו יחד בחדר הילדים הקטן והיחיד בביתנו או סביב שולחן האוכל. תמיד נדרשנו להתנהג יפה ולהסתדר בינינו.

בימי חול זאת לא היתה בעיה גדולה, כי עופר היה יורד עם כדור לחצר או למגרש ואנחנו, הילדוֹת, היינו מציירות או משחקות חמש אבנים, דוּק, מלחמה ורֶמי בקלפים, וגם חבילה הגיעה ומונופול. בכל המשחקים, וגם אם שיחקנו שלושתנו, אוסי תמיד ניצחה.

בחופשים, האמהות שלנו היו יוזמות “בילוי משותף" ושלושתנו, אוסי, עופר ואני, היינו נגררים אחריהן לאיזה הצגה ואחר כך “לעשות כיף". הן לא היו שואלות אותנו איך ואיפה אנחנו רוצים לעשות את הכיף הזה ולרוב בחרו שנעשה אותו בשווקים - בשוק בצלאל, בשוק הכרמל, ואחרי מלחמת ששת הימים גם בשוק של העיר העתיקה בירושלים.

בכל השווקים האמהות מיששו בדים ובגדים, קנו תבלינים ותופינים, כל הזמן התפעלו מהססגוניות, כמה הכול ססגוני! וכל הזמן אמרו לנו, הילדים, לראות כל מיני דברים: תראו את זה! ראיתם איזה יופי?! בתל-אביב, אוסי ואני קנינו חרוזים, כדים קטנים, תחתונים וגרביים, ובירושלים שרוכים ונעלי בית מעור כבש. עופר קנה מיניאטורות זולות בשווקים של תל-אביב ובשוק בירושלים קיסמים של קטורת שאסרו עליו להבעיר.

לַנסיעות לירושלים צורף תמיד גם ביקור באתר כלשהו. פעם אחת זה היה ביקור בכותל, בפעם אחרת ביקור בכנסיית הקבר ובפעם נוספת סיור במאה שערים.

יום הכיף כלל גם “לאכול בחוץ". בירושלים האמהות לא ויתרו על חומוס ועל כְּנָאפֶה. הן התיישבו על שרפרפים במסעדות קטנות בסמטאות העיר העתיקה, חייכו בידידות לערבים, והתפעלו מהעובדה שהם ממש נחמדים וגם יודעים לתת שירות, לא כמו המלצרים הישראלים שכאילו עושים לך טובה כשמבקשים מהם משהו. אנחנו, הילדים, היינו טועמים, שותקים ומהמהמים.

בסוף יום כיף תל-אביבי נקנה תמיד עוף בגריל שאכלנו בידיים על ספסלים בגינה ציבורית. אמא שלנו היתה מפרקת בידיים את העוף השלם ומחלקת לכל אחד את החלק שהוא אוהב: להלנה היא נתנה את “הלָבָן", שהאמהות קראו לו “חֶנֶק" והתפוצצו מצחוק, עופר תמיד ביקש וקיבל את הפּוּלקֶעס, אני את הכנפיים ובמה שנשאר התחלקו אמא שלי ואוסי, שהשהות הממושכת בחברת אמה, שהות ששתיהן לא היו מורגלות בה, תבעה ממנה מאמץ אדיר, כך שבימי הכיף האלה אוסי לא ממש זכרה מה היא אוהבת ומה לא באופן כללי, ובוודאי לא כשהיה מדובר בחלקי עוף. ליד אמא שלה אוסי השתדלה מאוד לא להגיד שום משפט שמתחיל ב"אני" ובמיוחד לא להגיד ברצף את המילה “אני" ואחריה את הפועל “רוצָה".

בסוף היום, כשהיינו מגיעים לחצר המשותפת שלנו, עופר היה עולה מייד הביתה, מחליף בגדים ויורד עם כדורסל לַמגרש בזמן שבשביל הכניסה היה מתמשך טקס הפרידה. אוסי ואני, מותשות לגמרי, היינו נעוצות במקומנו ליד האמהות. הלנה היתה מרעיפה על אמי תודות מוגזמות וסיכומים מופלגים, כאילו היא ואוסי זכו במענק נדיר, שבוּ מבילוי אדיר, מעולם לא נהנו כל כך, נכון אוסי? ואז היא היתה מודיעה שעכשיו היא הולכת לישון, ואוי ואבוי אם תופרע מנוחתה! היא היתה זוקפת אצבע מזהירה מול פניה של אוסי ונועצת בה עיניים מפחידות.

אבל אוסי לא עשתה לה כלום! חשבתי וגם הרגשתי בבטן. פחדתי מהלנה. היה נדמה לי שהיא שתי נשים שונות: אחת היתה החברה של אמא שלי, אישה נחמדה וחייכנית שמביאה מתנות מיוחדות בימי הולדת ובחגים, והשנייה היתה אמא של אוסי, מין כלבת אמסטף, שבכל רגע עלולה להתנפל, לתקוף ולנשוך, אמנם רק את הבת שלה, אבל זה היה מפחיד מאוד לראות את אוסי מפרפרת בין המלתעות שלה.

"הכל בסדר", מאת אפרת שטיגליץ, מודן, סדרה בעריכת מיכל חרותי