פוטו סהרה: צילום בין הברברים והדיונות של מרוקו

חודשי הקיץ אינם התקופה הטובה ביותר לביקור במרוקו בגלל החום ובשל צום הרמדאן, המביא לסגירת המסעדות והחנויות הרבות בשעה מוקדמת. אם בכל זאת החלטתם לנסוע בקיץ, כדאי להתמקד בכפרים הקטנים של הרי הריף בצפון המדינה ולאורך חופי הים התיכון, ובאזור טנג'יר. מרקש היא גם בסיס מצוין לטיולים בהרי האטלס, שם מזג האוויר קריר יותר. 

אני מטייל ומצלם במרוקו כבר הרבה שנים. יש בה "מזון" לכל סוגי הצלמים, גדולים כקטנים. כדאי לדעת כי ישנן כמה פנינות צילום במרוקו שכדאי להכיר עוד לפני שאתם מתכננים את מסלול הטיול במדינה, כי כמעט כל טיול בה יתחיל בנחיתה בשדה התעופה של קזבלנקה. העיר עצמה די אפורה ונטולת חן יחסית לערים כמו מרקש או פס, אך אם בכל זאת אתם חייבים לשרוף שם זמן, לכו ל"מחכמת אל פאשה", שם שכן בית המשפט.

המבנה מציג ארכיטקטורה מדהימה של קשתות וסטוקו (עיטורים ותבליטים עשויים גבס), ומגג כל אגף משתלשלת מנורה מרוקנית מסורתית. האור בתוך המבנה מושלם לצילום גם ללא מבזק, ושומר המחכמה, לראשו תרבוש אדום ולבוש ג'לבייה לבנה, ישמח לדגמן עבורכם.

מיזוג תרבויות בצבעים וגלימות

החלק הצפוני של מרוקו משלב מזרח-תיכוניות בים-תיכוניות. העיירה שפשוואן שבהרי הריף היא דוגמא קלאסית לחיבור הזה, שם ארכיטקטורה אנדלוסית נמזגת במסגדים ומינרטים (למנארטים) מתומנים. אם יש מקום אחד לצלם בו במרוקו - הרי שזו שפשוואן. למרות זאת, מעט מאד מטיילים מגיעים אליה, היות והיא אינה כלולה במסלולים הקלאסיים והרגילים שמציעים סוכני הנסיעות. לעיירה אלמנטים ים תיכוניים מאזור אנדלוסיה בספרד בעקבות גלי ההגירה המוסלמיים לאחר הנסיגה מחצי האי האיברי במאה ה-15. בתי וסימטאות העיירה צבועים תכלת, לבן, כחול, סגול ולילך, והדלתות והשערים מסוגננים ביותר.

כתלי הלילך בשפשוואן. עיר מומלצת לצילום (צילומים: דודו בן צור, פוטוטבע)

כל דלת פותחת פתח לעולם נפלא של צבעים, עיצוב ואסתטיקה, ושיטוט בסימטאות מספק הזדמנות נהדרת למעין סדנת צילום מאולתרת במקום, כשברקע הברברים והנופים של הרי הריף. העיירה נמצאת במרחק של כשלוש שעות נסיעה מפס או מטנג'יר, ובדרך לשפשוואן תוכלו לחזות במשפחות ברבריות הנעות על גבי חמורים ומובילים עדרי כבשים או עזים.

תרמילאים רבים מגיעים מאירופה ומבלים תקופה ארוכה בבתי ההארחה ובתי הקפה של העיירה, ובחנויות הקטנות של העיירה יושבים בעלי המלאכה ומייצרים גלימות מרוקאיות מסורתיות הנקראות ג'לביות או קפטאנים (כפתנים), שטיחים ותכשיטי כסף ברבריים מסורתיים.

מעל כיכר העיירה מתנשא מינרט מסגד מתומן וציורים מהמאה ה-17, ועל חלק מגגות הבתים מסביב לכיכר ישנן מסעדות קטנות ובתי קפה המציעים לאורחים נקודת מבט נהדרת על בתי העיירה ועל הנוף מסביב. מומלץ לשבת במרפסת ולהזמין קנקן של תה מרוקאי ועלי נענע, שהרי במרוקו שותים בעיקר תה ופחות קפה.

ברברים, עזים וג'לביות תואמות

נשים ברבריות לבושות בלבוש הצבעוני המסורתי של נשים מהרי הריף מהלכות בין רחובות העיירה, לעתים כשהן מובילות עדרי חיות. אחד המבנים המעניינים בעיירה הוא חצר פנימית ששימשה ככניסה למלון ואכסניה, שהיום מאכנסת רחבה ובה חנויות אמנות מקומיות. מהמלון עולה שביל בין הבתים, ובחצרות ובכניסות פועם מהקירות אור כחול מיסטי ומיוחד. בחלק מהסימטאות נמצאים בארות מים וברזים מיוחדים המספקים לתושבי העיירה מים זורמים.

המקומיים אינם מסבירי פנים במיוחד ונוטים להתעלם או להתחבא מהמצלמה מאחורי דלתות או מכסים את פניהם בג'לבייה. באחת הסימטאות העולות מהעמק אל העיירה צילמתי איש מבוגר עטוי ג'לבייה ונעזר במקל, מטפס לאיטו במדרגות. צבעי התכלת והלילך של הקירות התאימו לחום של הגלימה ולירוק שברקע.

בכפר קטן סמוך לשפשוואן התארחתי לשעה קלה אצל משפחה מקומית. נערה כבת שש עשרה משכה את תשומת ליבי בפניה הנאים ובמטפחת שכיסתה את שיערה. ביקשתי בנימוס לצלם אותה, והיא הסכימה לצילומי פורטרט. התוצאה הזכירה לי את הסרט "נערה עם עגיל פנינה".

כמעט כמו בסרט. הנערה היפה

בין הקבצנים במרוקו מצאתי את ירושלים

משפשוואן ירדתי דרומה לפס. המשפט הראשון שעבר לי בראש כשהשקפתי על חומות העיר העתיקה של פס היה: "היא נראית כמו ירושלים". אפשר בהחלט לקרוא לעיר פס "ירושלים של מרוקו": כמו בירת ישראל גם היא מוקפת חומה וכולה מבוך של סימטאות, קשתות, חצרות, מסגדים ומבנים קדושים. סיור בעיר פס כדאי שיהיה מלווה במדריך מקומי, המכיר את סבך השבילים שבעיר, כי קל מאד ללכת בה לאיבוד. מכוניות אינן מורשות להיכנס לעיר העתיקה של פס, הנקראת גם פס אל-באלי, ובעיר מדרסות רבות (מדרשה או בית ספר ללימודי איסלאם).

הרחובות מאד צרים, ותהיו מוכנים להתחכך בעוברים ושבים, בפרדות עמוסות-משא ובעגלות. הריח אינו תמיד נעים, במיוחד כשעוברים ברובע הבורסקאים. תצפית מומלצת היא על אגני צביעת העורות בפס, חרף הריח הקשה. במדרסות דוגמת "מדרסת בו-אענאנייה" תמצאו עושר אדיר של עיטורים ואמנות "אזוליחוס" - עיטורים וערבסקות עשויים מאריחים מזוגגים. מכאן גם השם אזולאי אצל יהודי מרוקו שהיו אומני אזוליחוס ("אזליג'", במרוקאית). נסו לצלם פורטרט כשברקע העיטורים היפים, ואל תתביישו להעמיד את אובייקט הצילום שלכם בחזית קיר מעוטר או כך שהאור ייפול עליו בצורה מושלמת.

קיבחצע הצצה אל חצרות הבתים המרווחות כשהלכתי בסימטאות הדחוקות. תזמורת חתונות שחלפה על פניי שימחה את לבבות האנשים, וכמה קבצנים עיוורים ישבו בפתח שער גדול של מסגד קירוואין, המסגד הגדול ביותר בצפון אפריקה, וגם אוניברסיטה עתיקה מאד ללימודי אסלאם. שלשלתי כמה דירהמים (המטבע המקומי) לסלסילת הקבצנים וקיבלתי כמה דקות לצילום פורטרטים של זוג העיוורים ושל הילדה שישבה לידם. היה בצילום משהו מטריד ומושך כאחד. כצלם אני מחפש סיפורים כאלה ולא רק את מה שסימטרי ויפה.

תמורת כמה דירהמים גם הקבצנים דיגמנו עבורי

כשברטולוצ'י פגש את מלך מרוקו

מפס עליתי על הדרך המובילה דרומה אל שולי הסהרה וחוצה את יערות הארזים האטלנטיים של הרי האטלס התיכון וממשיכה אל נאת המדבר הגדולה תפלילאת. אלפי דקלים ובוסתנים קטנים מוקפים במדבר הגדול. סביב נאות המדבר של דרום מרוקו גם קסבות המורכבות ממבני בוץ הנקראים קסור. צילום של המקומיים בתוך הקסבה וסימטאותיה הוא דוגמא קלאסית של תיעוד האדם בסביבתו הטבעית, נושא שהתעסקתי בו רבות כצלם גיאוגרפי מגזיני.

בסביבה זו של מרוקו צמחה השושלת העלאווית השולטת עד היום במדינה. גם יהודים רבים התגוררו בבקתות באזור, ומקורה של משפחת אבוחצירא הוא בכפר קטן בשם ריסאני הממוקם כאן. צילמתי ילדה בשמלה אדומה על רקע קירות הבוץ של הקסבה בריסאני, לא רחוק מהמקום בו צילמו חלק מהסצינות של "שמיים מגינים מעל" של ברטולוצ'י.

בשמלה אדומה אך בלי צמות, היא ניאותה לעמוד מול העדשה

באוקטובר מתרחש בנאת המדבר של תפיללאת פסטיבל גדול של סיום עונת גדיד התמרים, בסמוך לעיירה ארפוד. רוב התיירים המגיעים לאזור זה באים ללון לילה בעיירה, לפני שייצאו עם זריחה לצפות בשמש העולה מעל לדיונות הגדולות של מרזוגה, או "ארג צ'בי".

חמסה נגד תושבי כוכב חולית

התעוררתי לפנות בוקר. בחוץ היה עדיין חושך ורק אורות הפנסים של רכבי הלנדרובר האירו את הדרך למרזוגה. כ-60 ק"מ דרומית-מזרחית לארפוד יש אטרקציה לתיירים, אולי הכי מעניינת במרוקו: הדיונות שגובהן מגיע ל-150 מטר. חולות אדומים זהובים, עליהם וטיפסתי אחרי שחלצתי את נעליי. הנוף הזכיר לי מיד את "חולית" של פרנק הרברט, והברברים הלבושים בגלימות אינדיגו כחולות נדמו בעיניי ל"דררים", תושבי הכוכב הבדיוני מהספר. חמוקי חולות הסהרה הם מהדוגמנים הפוטוגניים ביותר של הצלם הגיאוגרפי.

צילמתי את החולות באור הראשון של השמש, כשצבע החוליות הפך לאדום עז יותר ויתר ככל שעלה האור, ואחד הברברים בכחול הפך, מבלי שידע, לניצב מושלם על הסט. כמה תיירים ביקשו משני מקומיים לצלם אותם, וכשאחזו הברברים במצלמות הגיעה רוח וניפחה את הג'לבות שלהם. כך הייתי יכול לצלם אותם כשהם מצלמים אותנו, על ברקע הדיונות. פוטו סהרה מושלם.

פוטו סהרה: ה"דררים" מצלמים אותי מצלם אותם

יהודים רבים התגוררו בקסבות בצמידות לשכניהם המוסלמים, ומנהגים רבים הוחלפו ונטמעו בין הקהילות השכנות, רבים מהם קשורים לאמונות טפלות ולהגנה מפני עין הרע, כמו החמסה המפורסמת. כשהלכתי בסימטאות של וורזזאת זיהיתי חרדונים מיובשים ממוסמרים אל דלתות הכניסה, מעין דרך להרחקת עין הרע מהבית.

הברברים של שולי הסהרה שונים מאד מאלה של הרי הריף. כאן אתה מרגיש בקרבה של מרוקו ליבשת אפריקה ולעובדה שרוב העיירות בסביבה צמחו כחלק מדרך הסחר בין מרקש לטימבוקטו שבניז'ר. וורזזאת יושבת בעמק הדראע, ומכאן גם מקור השם "דרעי". היישוב היהודי-ברברי בחלק זה של מרוקו הוא מהעתיקים ביותר, וכנראה מקורו בימי הביניים.

מרקש אהובתי

וורזזאת יושבת בגובה של 1190 מטר מעל לפני הים על הדרך בין נאת המדבר של זגורה למרקש. קסבת תווארירת היא אחת היפות במרוקו וכבר שימשה מפיקי סרטים רבים, והחלטתי לצלם אותה באור ירח מלא. הצבתי את המצלמה על חצובה, וצילמתי את קירות הבוץ של הקסבה סופגים את אור הירח, פולטים את החום שצברו במהלך היום.

למחרת נסעתי למרקש אל-חמרא - מרקש האדומה. עליתי בדרך העולה בהרי האטלס, וילדים יצאו מהבתים ורצו לאורך הדרך. אחר הצהרים הגעתי אל מרקש.

פניתי אל ג'מע אל פנה - הכיכר הגדולה שהיא לב ליבה של מרקש. מדי ערב מתחילה כאן ההצגה הגדולה ביותר במרוקו: שפע של רוכלים, מאלפי נחשים, להטוטנים, מאחזי עיניים, מגידי עתידות, רופאי רחוב ומוכרי תה מתוק מציעים את מרכולתם. נשים מקומיות יציעו לכן ציור חינה מסולסל על כף היד או על כף הרגל, ומסעדות מאולתרות יסחטו לכם מיץ תפוזים וגם יגישו מרק חלזונות.

מסביב לכיכר פזורים בתי קפה ומסעדות, שעל מרפסותיהם יושבים תיירים רבים הבאים ליהנות מרוח הערב נעימה, או שאולי בעצם חוששים להתערבב בקהל ובהתרחשות הרבה בכיכר.

מרק חלזונות, חינה או מיץ תפוזים. שוק ג'מע אל פנה

יש כמובן מקומות מעניינים ויפים נוספים רבים במרוקו, שבטים מרתקים ומנהגים יחודיים, אך קצרה היריעה מלסקור את כולם. מומלץ בחום לטייל במדינה ולהנציח את ואנשיה ונופיה בעדשת המצלמה.

• הכותב הוא מדריך בחברת פוטוטבע