מים, אש ותמרות עשן: תופעת טבע בפארק ילוסטון

כשהגענו לאזור, שכרנו רכב, ומיד התחלנו בנסיעה צפונה לעבר גרנד טיטון - שמורה ששטחה 1,200 קמ"ר, ולכן נחשבת ל"שמורונת" שעוברים אותה בדרך לשמורה המפורסמת מכולן - ילוסטון. הרי טיטון הם חוט השדרה העובר לכל אורכה של השמורה. בשל היותם צעירים יחסית לא הספיקו עדיין כוחות הארוזיה להשלים את מלאכתם, ולכן הם גבוהים ומחודדים. פסגותיהם נושקות ל- 4,175 מ', ובין הפסגות משתרעים להם עמקים, קרחונים ואגמים פסטורליים.

שטים ב"סנייק ריבר" לקראת הכניסה לילוסטון (צילומים: משה אגמי)

הסלע הצהוב מימי הציידים

סיפורה של ילוסטון מרתק בכל קנה מידה. זוהי שמורת הטבע הראשונה שהוכרזה בהיסטוריה, הפעם הראשונה שבה הודה האדם והכריז על ערכו של הטבע כמטרה לאומית ובין-לאומית והבין שיש לשמור עליו. בשנת 1872, עם החלטת הקונגרס האמריקני על העברת חוק הקובע ש- 9,000 קמ"ר הם נכס לאומי, נפתח דף חדש ביחסי אדם-טבע. מאז התפתח הפארק ממקום מקלט לחי ולצומח ועד להכרה בו כשמורה ביוספירית בין-לאומית וכנכס מורשת עולמי.

מקור השם של השמורה, שרובה בתחום מדינת ויומינג וחלקים נוספים שלה באיידהו ובמונטנה, הוא בנהר הילוסטון בעל מצוקי הסלע הצהובים והגבוהים. האינדיאנים התייחסו אל הנהר בשם שפירושו "נהר הסלע הצהוב", אך משהגיעו ציידי הפרוות הצרפתים הם תרגמו זאת ל"סלע צהוב" או "אבן צהובה". 80 אחוז משטחו של הפארק הלאומי הגדול ביותר בארצות הברית, מלבד הוואי ואלסקה, מכוסים יערות, עשרה אחוזים הם מישורים, ועשרה אחוזים גופי מים. הגבהים בפארק מגיעים לשיא של 1,556 מ' בכניסה הצפונית, ו-3,442 מ' בפסגת איגל פיק.

נקבות אייל פרדי במרבד נבטי אורן לודג'פול. מראה נפוץ

החוקרים הראשונים של הפארק היו כנראה ציידים פרהיסטוריים מלפני 11 אלף שנה, וממצאי אבן משטח הפארק מעידים על כך שהאדם חי כאן במרבית 8,500 השנים שמאז תקופת הקרח האחרונה. שבטי נוודים וציידים, ובהמשך שבטי הילידים האמריקנים, חלפו באזור במהלך השנים בחיפושם אחר אזורי ציד טובים יותר, אך רק שבטי השושונים, שניזונו מצאן ודיג, חיו באזור בכל ימות השנה. הם חיו בפארק עד 1871, ומאז ההכרזה הם חיים בשמורת "נהר הרוח" עם שבטי ילידים נוספים.

כיצד מבשלים דג בסיר של שדונים?

ההיסטוריה הכתובה של ילוסטון מחזירה אותנו 200 שנה אחורה, אל מסעם בן השנתיים של החוקרים לואיס וקלארק באזור הצפון-מערבי של היבשת. וכך כתבו על אזור ילוסטון: "פעמים רבות שמעתי קול רם כרעם, שגרם לאדמה לרעוד, אף האינדיאנים הצהירו שאינם הולכים לשם כי ילדיהם אינם יכולים להירדם - לפי תפיסתם האדמה הזאת שייכת לרוחות רעות…". זה מסביר מדוע לא חדרו החוקרים לשטח הפארק ולו רק כדי להעיף מבט: אחד מחברי המשלחת שנותר באזור לתור אחר הילידים האמריקנים, נחשב להוזה כשכתב מאוחר יותר על "סירי האש השדוניים המתפרצים לגובה 30 מ'…".

התקופה הזאת בתולדות הפארק שזורה בסיפורים על ציידי הפרוות, שהמפורסם שבהם, ג'ים ברידג'ר, נהג לספר ש"אתה יכול לתפוס דג בנהר שמימיו קפואים, ולהעבירו אל בריכה רותחת, וכך לבשל את הדג אפילו מבלי להוציא מפיו את קרס החכה"...

עצים זקופים מתים. אווירה של שדונים?

לאחר מלחמת האזרחים עורר המקום שוב את תשומת לבם של תושבי האזור הזה שממנו נואשו מחפשי הזהב. אנשים התייחסו לסיפורי הכורים על המתרחש שם כאל שקרים והזיות, אך עוררו את סקרנותם של יושבי הברים המקומיים, עד שקבוצת הרפתקנים החליטה לשים קץ לספקולציות ולבדוק את הדברים בעצמה. כשהגיעו חברי הקבוצה לשמורה הם ראו את התפרצותו של הגייזר הגדול, אך לא פרסמו דבר כי חששו שלא יאמינו להם וילעגו לסיפורם. רק אחד, נתנאל לנגפורד, חוואי מקומי, קיבץ משלחת שיצאה בשנת 1870 לדרך, בתקציב של 40 אלף דולר, כדי לאמת או להכחיש את הפרסומים.

במשלחת, שכללה 34 בני אדם ושבע כרכרות, היו בין השאר חוקרים, צלם וצייר נופים. תצלומיהם, וסיכום מחקר בן 500 עמודים, אישרו את האמת המדהימה. עבודת המחקר שהגישו לקונגרס הוכיחה לא רק את קיומן של תופעות הטבע בילוסטון אלא גם את הצורך בהגנה עליהן. זו המשלחת אשר השפיעה בסופו של דבר על הקונגרס להקים את הפארק הלאומי הראשון בעולם - ילוסטון, ונתנאל החוואי הפך למנהלו הראשון.  

שיאנית הגייזרים הבלתי מעורערת

ילוסטון חייבת את כל ייחודה לשני אלמנטים: חום ומים. בילוסטון יותר מ- 10,000 גייזרים, מעיינות חמים, בריכות גפרית שריחן נישא למרחוק, פומרולים (הנראים כאודי עשן) וסירי בוץ מבעבעים - יותר מאשר בניו-זילנד, איסלנד וקמצ'טקה גם יחד, הידועות בגייזרים שלהן. בפארק קיים למעשה המגוון הגדול ביותר על פני כדור הארץ של תצורות הידרותרמיות.

פעילות הידרותרמית מתרחשת בילוסטון כאשר מים שמקורם בהפשרת השלגים ובמי הגשמים השופעים של ילוסטון מחלחלים דרך שברים וסדקים אל מתחת לפני השטח, למעמקי האדמה, ופוגשים שם בחום שכבת הסלע המותך או במגמה שבפנים כדור הארץ. מכיוון שבילוסטון עומקה של שכבת הסלע המותך הוא חמישה ק"מ בלבד, הפארק עשיר במגוון העצום הזה של התצורות, וחום המגמה מלבה את ההתפרצויות האלה. מוקד הפעילות ההידרותרמית בילוסטון נמצא במרחק של 34 ק"מ מהפארק, אבל יש איזה שהוא סדק קטן שמוליך את המים החמים לכאן.

עם יותר מ-10,000 גייזרים, ילוסטון היא האלופה המוחלטת

המים שחדרו למעמקים דרך הסדקים והגיעו אל הסלע המותך נאגרים בסלעים הנקבוביים ומתחממים במגע עם הסלעים הלוהטים, עד שהטמפרטורה שלהם עוברת את נקודת הרתיחה (ומגיעה עד ל-230 מעלות צלסיוס). המים שבעומק נמצאים בלחץ רב שבגללו אין הם יכולים לרתוח ולהפוך לאדים, ולכן הם עולים ממעמקי האדמה דרך סדקים ושברים (מעין צינורות) חזרה אל פני השטח. כאשר חום המים עובר בהרבה את נקודת הרתיחה שלהם (בגלל הלחץ) והם עולים חזרה קרוב לפני השטח, יורד בהם הלחץ, ואז הם נוטים להתפרץ החוצה כעמוד אדים של גייזר או מעיינות חמים, בהתאם ללחץ שבו מגיעים המים לפני השטח, סוג הסלע שהמים עברו דרכו, ואנרגיית הקיטור הנותרת במים.

לאחר תהליך התקררות בדרך למעלה - נקבעת תצורת המפגש של המים עם האוויר החופשי כגייזר או כפומרול. הם יוצאים כמעיינות חמים, כאשר המים אינם כה חמים או/ו אינם בלחץ גדול שמשתחרר כמו במקרה של גייזר. בפומרולים, לעומת זאת, אין מספיק מים לפליטה, ויש עמוד או פליטת אדים, ואילו בריכות בוץ נוצרות מעל פומרולים שהגזים החומציים שלהם המסו את הסלעים לעיסה חרסיתית.

אפשר לשמוע אותם מגיעים

בפארק ילוסטון יש בין 150 ל-200 גייזרים, וכל אחד מהם ממשיך לשנות את אופי פעילותו. יש גייזרים המתפרצים בכל דקה, ויש כאלה שאינם פעילים במשך חודשים ואפילו שנים. יש מעיינות שנמצאים במצב רתיחה תמידי. הפומרולים הם טיפוס של מעיינות חמים שחסרים בהם מים, מעין פתחי אוורור ומעבר שדרכם יוצאים אדי מים, קיטור וגזים אחרים. הם נפלטים אל האוויר ויוצרים בעצם מעין "גייזר יבש". לערוצים התת-קרקעיים שלהם, המגיעים עד לסלע החם, מתנקזים מעט מאוד מי קרקע, ולכן הם הופכים מיד לאדים ומוצאים דרכם החוצה.

בפארק קיים המגוון הגדול ביותר בעולם של תצורות הידרותרמיות

פליטת הקיטור/האדים היא כה חזקה, שהקרקע ממש רועדת ונוצר מעין קול חזק הנשמע כרעם. סירי/בריכות בוץ הם מעיינות חמים עם הספקת מים מוגבלת, שבהם בוץ חרסית מתמוסס על ידי חומצה גפרתית ונוצר חומר מבעבע וסמיך. בריכת בוץ נוצרת כאשר המים החמים מתערבבים עם חרסית ועם חומרים מינרליים בלתי מסיסים נוספים. בשל נוכחות המינרלים בריכת הבוץ יכולה להיות צבעונית למדיי, ואף זכתה בשל כך בכינוי "סיר/בריכת צבע".

אלימות פנימית

רכסי ההרים של ילוסטון התרוממו לפני 3.5 מיליארד שנה, והם מהסלעים העתיקים ביותר ביבשת צפון אמריקה; אז גם החלו תהליכי הארוזיה שהפכו את האזור למישור שטוח. לפני 600 מיליון שנה החלו זרמי ים ומים מתוקים רדודים לשטוף מדי פעם את האזור, והביאו להתפתחותם של ג'ונגלים. לפני 75 מיליון שנה, עם היווצרותם של הרי הרוקי, נוצרו לחצים אינטנסיביים בתוך פנים כדור הארץ, מלווים בתקופה של פעילות וולקנית אלימה, שבעקבותיה נוצרו רכסי ההרים אבסארוקה וושבורן ממגמה מותכת שכיסתה את מרבית השטח שכיום הוא ילוסטון. החלק הדרומי של הרי הרוקי הוא חדש והארוזיה לא הספיקה להשפיע עליו, ועל כן הוא כל כך פראי ומחודד. לפני שני מיליון שנה עד 600 אלף שנה נוצרה הקלדרה של ילוסטון. כמו לפני שני מיליון שנה כך גם כיום השמורה פעילה מבחינה וולקנית.

המפץ הגדול של הרוקי

לפני 600 אלף שנה אירעה אחת מן ההתפוצצויות הוולקניות המרהיבות והאדירות ביותר בכל הזמנים, שבמהלכה זרמו הלבה והאפר הוולקני לאורך כל היבשת. בהתפרצות האחרונה הזאת התפזרו ההריסות הוולקניות בתוך דקות למרחק של מאות קילומטרים, ונוצרו 240 מילים מעוקבים של עיי חרבות. האזור שהוא כיום החלק המרכזי של הפארק – התמוטט אז, ונוצרה קלדרה, מעין מכתש ענק שממדיו 45x75 קמ"ר (למעלה מ-1,000 מייל מרובע). החומר שנפלט בהתפוצצות הוא ראוליט אפור דק גרגיר, שהתגבש לאט. במקום שהייתה התגבשות מהירה הפך הראוליט לאובסידיאן שחור.

התפרקות הראוליט יצרה את הסלע הצהוב שעל שמו קרוי הפארק. בזרם הראוליט התפתח אגן תרמי שפעולות החום והגזים החלישו ושינו את ליבתו (קירות הקניון זרועי הסלעים הם ההוכחה לראוליט שהשתנה). זרמי הלבה האחרים חתכו דרך הראוליט הרך והקשה ויצרו את הקניון. הקלדרה התמלאה בסוף בלבה ובבוץ נוזלי, שיצרו מישור וולקני גדול. המדענים מאמינים שנותרה שכבת סלע מותך מתחת לילוסטון כתוצאה מאירוע זה. זרמי הלבה השונים יצרו אגמים.

קניון נהר הילוסטון והיער והמחטני המרשים שמעליו

לאחר מכן, בשלוש תקופות קרח שונות, לפני 300 אלף שנה ועד 8,500 שנה, נחסם הקניון על ידי קרחונים. בכל פעם יצרו הקרחונים אגמים שהתמלאו בחצץ ובחול. זרמי הקרחונים הנמסים בכל תקופת קרח עיצבו ופיסלו מחדש את הקניון, העמיקו אותו והזיזו את מרבית החול והחצץ. מקור צורתו הנוכחית של הקניון, אם כן, לפני כעשרת אלפים שנה, כאשר נמס אחרון הקרחונים והותיר מאחוריו את הנוף השונה והמשתנה שאותו אנחנו רואים היום. מאז המשיכו כוחות הבליה לפסל ולהעמיק אותו עד לעומק של 360 מ', מה שמאפשר לנו הצצה אל מעמקי כדור הארץ.

אזור הקניון חולש על הקניון הגדול המרהיב של ילוסטון (שהוא לא הקניון הגדול הידוע שבאריזונה), על העמק של היידן, על המפלים העליונים והמפלים התחתונים.

בדידותו של המוס במישורים הארוכים

הקניון הגדול של ילוסטון הוא אחד המראות עוצרי הנשימה של הפארק, כשבמרכזו זורם נהר הילוסטון הרועם, השוצף לאורך כל 38 הק"מ של הפארק, בין צוקי הזהב (הבנויים כאמור

בעיקר מסלעי ראוליט צהובים). אורכו של הקניון 32 ק"מ, ורוחבו נע בין 450 ל-1,200 מ'. המפלים התחתונים הרועמים, הנופלים מגובה של 94 מ' (כמעט פי שניים ממפלי הניאגרה), נוצרו על הקצה הבולט המוביל של זרם לבת קניון הראוליט, ועל הקצה המערבי של האגן התרמי הקדום יותר, לאחר שבמהלך זרימתו פילס לעצמו הנהר דרך בסלעים הרכים יותר, אבל לא הצליח להתגבר על הלבה הקשה והעמידה שעל שפת האגן, שלא עברה תהליכי בליה.

גובהם של המפלים העליונים 33 מ', והם נוצרו בנקודת המגע של לבות ראוליט רכות וקשות. במקרה הזה השפה והצוקים המסיביים היו של ראוליט צפוף ועמיד, כשכבר במורד הזרם הכילה לבת הראוליט הרבה יותר זכוכית וולקנית שעוברת ארוזיה בקלות רבה יותר.

העמק הרחב והשטוח של היידן, הידוע במפלי המים ובחיות הבר שבו, הוא בעצם קרקעיתו של אגם שנוצר כאשר הקרחונים הפשירו, וזרמו מכאן כנהר במהלך תקופת הקרח. נהר הילוסטון מתפתל דרך העמק ויוצר ביצות שבהן ניתן לראות ברבורים, אנפות כחולות ואווזים קנדיים. מי שרוצה לצפות בביזונים ובאיילים, וקל לצפות בהם בגלל מספרם הרב, יוכל לראות אותם באחו של היידן, שהוא המקום שבו הם רועים ומשוטטים (אבל גם בשטחים נרחבים של הפארק). גם האייל הקנדי רועה כאן בשטחים הפתוחים, ובמימי הנהר ובחורשות העצים ניתן לצפות באיל המוס הבודד.

בימים שחיו כאן האינדיאנים מתנה אוכלוסיית הביזונים 52 מיליון פרטים

כשמתרחקים מעט מגדות הקניון אופי פני השטח משתנה לחלוטין. יערות צפופים, אחו שופע, אגמים קטנים ורשת של נחלים קטנים מספקים מגוון מקומות חיות שבהם מספר מפתיע של ציפורים ויונקים גדולים וקטנים. אופן חייהם ומיקומם בשטח תלוי באיזה זמן ויום בשנה מדובר. בכל עונה הם בפאזה אחרת של מעגל חייהם: האביב הוא זמן ההמלטה, והקיץ הוא הזמן שבו מרבית העדרים עולים לאזורים הגבוהים יותר. הסתיו הוא עונת ההזדווגות המתרחשת עם שובם של העדרים לאזור הנמוך יותר, והחורף מהווה מדד ליכולתם של בעלי החיים לשרוד בקור הקיצוני ובשלג העמוק.

• חלקה השני של הכתבה יפורסם מחר
  

• הכתבה פורסמה בגיליון יולי של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות מתנה למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים