חריימה צרכנים

קורא אחד התלונן שאנחנו לא כותבים על מסעדות פועלים. בתגובה נסע מבקרנו לשוק של נתניה ואכל ב"צ'צ'ו", טריפוליטאית שגרמה לו להבין שהביטלס צדקו: אול יו ניד איז לוב

יעקב מאורפורסם: 12.08.10 , 11:29

את האשכנזים, כידוע, הכי פחות סופרים אצלנו. עובדה: בארץ חיים מרוקאים, עיראקים, פרסים, כורדים, טוניסאים, תימנים, טריפוליטאים, חלבים, בוכרים, וכל השאר זה סתם אשכנזים. ההכללה הגורפת מדיפה ריח של גזענות, כאילו כל מי שנולד ליוצאי פולין, רומניה, אוקראינה, גרמניה, צ'כיה, הונגריה, ארצות הברית או ארגנטינה הוא נשא של אותו נגיף גנטי.

ככה זה גם באוכל. יש מרוקאי ופרסי ומצרי ועיראקי וכורדי ובוכרי וטוניסאי וטריפוליטאי, ויש את הזבל הזה שנקרא אוכל אשכנזי. לכל אחד יש חבר טוב שהזמין אותו פעם הביתה לאכול את הקובה, הקוסקוס, החריימה, המקלובה או הגונדי של אמא שלו, אבל לאף אחד אין חבר טוב שיגיד פתאום: "אחי, בוא תקפוץ לטעום מרק חלודניק וקלופס אצל ההורים שלי". קלופס, בורשט, פירושקי, גולאש, ממליגה או קוגל הן לא מנות שמזמינות להכיר אמא של מישהו. מה גם שהמצורעים עם השורשים באירופה אוכלים בבית בעיקר גפילטע פיש, ועוד מתוק.

מתישהו במאה הקודמת, אחרי אימון חי"ר מפרך בדיונות הטלק של מדבר יהודה, הגעתי הביתה עם חבר מאובק מהפלוגה. הוא היה טריפוליטאי. אמא שלי, שהתחנכה על ברכי הנימוסים האוסטרו־הונגריים, שאלה אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. רק בבתים אשכנזיים שואלים שאלות כאלה; אצל המזרחיים פותחים לך שולחן עוד כשאתה מטפס במדרגות. אמא שלי, שלהגנתה אפשר רק לזקוף את העובדה שלבית שלה היו מגיעים בלי מדרגות, הופתעה כשהטריפוליטאי ענה שהוא באמת קצת רעב. מזועזעת מהתעוזה שלו היא ניגשה לבדוק מה יש במקרר, וחזרה עם רגל קרושה. מזועזע עוד יותר הודיע פתאום החבר שיש לו סעודת אבלים בערב, ומפאת כבודו של המנוח עדיף שיגיע אליה רעב. אחרי חצי שנה ביקרתי אותו בביתו בנתניה, ובפעם הראשונה טעמתי קציצות קוקלה, חריימה, ובכלל אוכל טריפוליטאי. מאז אני קצת פחות בעד האשכנזים.

"בוא, אני אראה לך מה זה מצבור של גז טבעי" (צילומים: יוראי ליברמן)

החודש חזרתי גם לנתניה וגם לחריימה. זה קרה בעקבות מכתב למערכת: בגיליון הקודם התלונן הקורא ניר פריזר על כך שהמדור הזה מתעלם בעקביות ממסעדות שוות לכל נפש, והציע שנאכל גם במסעדות פועלים. והלקוח תמיד צודק, אז נחתנו בצוהרי היום ב"צ'צ'ו", שרק לפי השם שלה מבינים שלא נקבל כאן פילה בקר ברוטב מרסלה או לנגוסטין בשום ובצ'ילי. כמעט 50 שנה היא מעוגנת בשוק של נתניה ומציעה אוכל טריפוליטאי שמתבשל על פתיליות, בדיוק כמו בבית של החבר שלי מסעודת האבלים. פועלים אמנם לא ראינו כשנכנסנו, אבל היה שם שולחן שמור וערוך ל־15 סועדים. ניחשנו שהם בדרך לכאן מהמפעל.

צלחת חריימה סידרה לנו סיפתח חריף ומבטיח. נתח הדג העסיסי - בורי במקרה שלנו, ובימים אחרים גם שולה ומוסר ים - ביצבץ מתוך רוטב עשיר וסמיך, כזה שאם הוא היה יין היו אומרים עליו שיש לו גוף. הפרנו את השבועה לא לגעת בלחם, טבלנו חתיכות ממנו באדום העז, וזיהינו פפריקה חריפה ומתוקה וכמון. זה שחלק איתי את הארוחה הפרולטרית התעקש שהוא מריח גם קימל, וקיבל אישור רשמי לכך מהאיש על הפתיליות. והיה עוד תבלין, זה שעליו קם ונופל המטבח הטריפוליטאי: שמן. הרבה הרבה שמן.

רצינו מצ'ומה, תבשיל מסורתי של בטן בקר ועוד כמה אורגניזמים שמתחבאים בה, אבל לא היה. במקום זה לקחנו עסבנה, קיבה ממולאת במבחר איברי פנים ובאורז שספח קורט קינמון. חתיכת פרויקט העסבנה הזאת, כי דבר ראשון צריך לעשות לה ניקיון פסח. עמיתי לשולחן נזכר שאמא שלו נהגה לקרצף קירשה (כך קוראים יוצאי ארצות הסהר הפורה לעסבנה) בחומץ ובלימון, עד שהיא נהייתה לבנה כמו שלג. בצ'צ'ו, הסבירו לנו, מנקים עם לימון וסיד. כך או כך, הגיעה צלחת עמוקה ובה משהו שנראה כמו קיפוד שהשיל את הקוצים שלו. התענגנו על המרקם הגבשושי־עדין של מעטפת הקיבה, על טעמי המילוי הנהדרים, וגם על האפונה ברוטב אדום־חריף שכיתרה את העסבנה. אין ספק, לא רק הצבא צועד על קיבתו. גם הטריפוליטאי.

למנה הבאה הזמנו שעועית לבנה עם עלי סלק ובשר, ובקיצור פקעילה. איך שהיא באה הגיעו גם 15 הפועלים, שהתגלו בכלל כפועלות. עוד לפני שהן התיישבו התלקח בשולחן שלהן רב־שיח מחריש אוזניים בענייני השעה, והחבר שהריח את הקימל בחריימה הריח שוב וקבע: מורות. בינתיים בשולחן שלנו, השעועית והבשר התבוססו באגם שמנוני - וחריף, שלא יהיה ספק - של רוטב בצבע ירוק עמוק. השעועית היתה טעימה, נתח הבקר הסיבי הזכיר בשר חמין נחות, וברוטב בקושי הורגשה הנוכחות של המנגולד.

בהמתנה למפרום תפוחי אדמה נישנשנו מהקוסקוס האוורירי, מהצ'רשי (ממרח דלעת מגורדת, שמוגש כאן בחריפות מעודנת) וממחית הפול בעלת הטעם האגוזי. המפרום הגיע בתוך רוטב אדמדם מעולה שרווה טעמים מירקות שורש ונבזק עליו קינמון. זה היה הרוטב היחיד בארוחה שלא קיבל אינפוזיה של חריפות.

"מה אמרו ברדיו, אפשר כבר לצאת מהמקלטים?"

זהו, נשאר לי רק להתחשבן עם הקורא ניר פריזר. תראה, זול במיוחד זה לא היה: כל אחת מארבע המנות עלתה 40 שקל, והקוסקוס עוד 10. ביחד זה 170. תוסיף שלושה בקבוקי בירה לצינון החריף ותגיע ל־200 עגול, ובקיצור 100 שקל לפה. מתאים? אם לא, תרשום לעצמך שבחודש הבא אני הולך לכתוב על עסקית גורמה ב־59 שקל, עם סביצ'ה וקונפי דלעת ומוח עצם וכל השמות המפוצצים האלה. אם זאת לא מסעדת פועלים, אז אני כבר לא יודע מה כן.

צ'צ'ו, שוהם 10 נתניה, 8614511־09

מה, צריך קינוח

בעודו בשוק של נתניה אכל מבקרנו גם ב"הבוריקה של הרצל", כי הוא שמן

אין כאן לא שולחן קטן להשעין עליו מרפק וגם לא שרפרף מפלסטיק לשבת עליו. בוריקה של הרצל אוכלים בעמידה או שלא אוכלים בכלל. החטיף הטריפוליטאי נברא יש מאין לעיני המשתמש: דף עגול ודקיק של בצק סיגרים פוגש אמבט של שמן בטמפרטורת השמש, מתקמט ומקבל צורת עוּבר של גודזילה, ופתאום מתנפח לחצי סהר זהוב. כשהוא מגיע לפה, כל כרסום נשמע כמו פיצוץ סלעים. בוריקה זה בטריפולאית; הטוניזאים (אין באמת טוניסאים, רק כותבים אותם ככה בעיתונים רציניים יותר) קוראים לזה בריק. ובכל מקרה, זאת אותה גברת באותה אדרת.

בלב השוק של נתניה, על דוכן הנירוסטה הזעיר של הרצל, מתנוסס מגדל של דפי בצק שמגבת לחה מגוננת עליהם מפגעי השמש. ליד המגדל מונחות קערית פלסטיק עם פירה תפוחי אדמה מתובל בכוסברה ובפטרוזיליה, ותבנית ביצים. הרצל לוקח דף בצק, עורם כף פירה על חציו, מכסה עם החצי השני ומטיל את כל העסק למעמקי השמן. אחרי משהו כמו דקה צף ועולה בוריקה שמנמן כמו לווייתן מהמצולות.

בוריקה עם ביצה הרבה יותר טעים. הרצל שובר אותה בכוסית של עראק, ממליח קצת, טובל את קצה הבצק בשמן, וכשהוא מתחיל להתעוות שופך את הביצה החיה פנימה ואוטם. אחרי הביס הראשון פורצת מבפנים לבה צהובה ומבעבעת שחורכת את הלשון.

שבעים לא יוצאים מחצי סהר בודד. זאת לא המאסה של מנת פלאפל או שווארמה. בקיצור, חייבים עוד בוריקה אחד לפחות. אם גם אז נשמעת קובלנה על תת־תזונה מכיוון הבטן, נותנים להרצל אישור להרים שוב את המגבת ולשבור עוד ביצה. חשבון? שני בוריקה וכוס לימון, 12 וחצי שקל.