דילמות של שמאלן כורסה
על 5-10 מנדטים עתידיים נאבקת מקהלת אוליגרכים מתוזמרת. אבל כבר למדנו שעודף היצע לא מגדיל את הביקוש. להיפך
רשימה חלקית: על המרכז הפוליטי מתמודד "השמאל הלאומי" שגייס קולות חזקים מהאקדמיה והברנז'ה. המתמודד השני באותה נישה, יאיר לפיד, עוד לא הכריז על יציאה לפוליטיקה - אבל את צעקות ה"תחזיקו אותי" שומעים עד מאה שערים. בפינה השמאלית מריץ ניצן הורוביץ את "ישראל חופשית" - התארגנות שטח למלחמה בכפייה הדתית, ופלטפורמה פוליטית עתידית מתבקשת. וכמובן - הצטרפותו האחרונה למירוץ של אברהם בורג.
בפינה הירוקה, לצד מפלגת הירוקים ו"התנועה הירוקה", מדברות השמועות על שיתוף פעולה בין אופיר פינס לציפי איסר-איציק, מנכ"לית "אדם, טבע ודין" לשעבר. מיכאל מלכיאור פועל היום במסגרת חדשה - "פורום פעולה אזרחית", המוביל קמפיין בנושא הזכות הציבורית ברווחים מתגליות הגז, אבל הפוטנציאל האלקטורלי העתידי שלו ברור. לרשימה אפשר להוסיף את מורדי העבודה, וכמובן את מרצ עצמה, שהכריזה לפני כשבועיים על "מסע לחידוש השמאל". ברקע פועלת גם "אפשר אחרת", התארגנות לקידום שיתופי פעולה חוצי-מפלגות.
רק שלא ברור לשם מה להדק שיתוף פעולה, כשממילא הקולות בשמאל החדש נשמעים כמו מקהלה מתוזמרת. למרות שכל התארגנות מנסה להציג אג'נדה מרכזית עצמאית ומקורית, בפועל יש קונצנזוס כמעט מלא בכל הנושאים למעט שוני מסוים (ולא רב) ביחס לנושא הפלסטיני. נכון לשבועות האחרונים, הנושאים החמים הם רווחי תגליות הגז, גיוס החרדים וילדי העובדים הזרים, ועל כל נושא נשפכים תלי-תלים של מילים בכתבות, תגובות, כנסים והפגנות. כל כך הרבה קופצים על הובלת המאבקים הציבוריים; רק שעדיין מחפשים את הציבור שמעוניין להיאבק.
היכונו למלחמת הפלאנגות
בשיעורי אזרחות למדנו על הפרדיגמה הפלורליסטית, לפיה אנשים בעלי עמדות דומות מקימים מפלגות לקידום האג'נדה המשותפת. בישראל נראה שככל שהדעות קרובות יותר, הסיכוי לשיתוף פעולה נמוך יותר - ויעידו המלחמות בין פלגי "שינוי", בין "התנועה הירוקה" ל"ירוקים" ובין פלגי "עלה ירוק". אבל אולי מישהו בשמאל מאמין שמה שכשל כשהרשימות פוצלו לשתיים, יצליח כשהן יפוצלו לעשר.ההסבר לתופעה האבסורדית הזו מצוי בפרדוקס של הרולד הוטלינג על הכלכלה החופשית. הוטלינג דיבר על שני יזמים המתכננים לפתוח גלידריות בחוף הים: בכלכלה מתוכננת, יחולק החוף לשניים וכל יזם יפתח חנות במרכז החלק שלו, וימקסם את רווחיו. בכלכלה חופשית, שני היזמים יתחרו על החוף כולו, ויפתחו את חנותם בנקודה הכלכלית ביותר מבחינתם - בדיוק באמצע החוף. כך היזמים יצטרכו להיאבק זה מול זה על כל קונה, ובנוסף יפסידו את הקונים הפוטנציאליים היושבים בקצה החוף. המודל של הוטלינג שימושי מאוד בחקר הדמוקרטיה, מאחר והוא מסביר את פנייתן של מפלגות לבוחר "הממוצע", ואת הכשל הנובע מכך.
עד לבחירות האחרונות, הדרך לפוליטיקה בשמאל עברה דרך מפלגת העבודה או מרצ, שחילקו בינן את המרחב הפוליטי - ממש כמו את מרחב החוף במודל. כשהיו לשמאל 30 או 40 נציגים בכנסת, כל סיעה משמעותית יכלה להשתבץ בתוך מארג הכוחות אם תפעל לפי כללי הדילים המפלגתיים. כיום, כשהמאבק הוא על 5 או 10 מנדטים של פליטי שמאל-מרכז, אין שום דרך לחלק אותם בין עשרות מוקדי כוח.
את המאבקים הפנימיים במפלגות החליפה מלחמת אוליגרכים, בה כל מועמד אוסף פעילים נאמנים ומנסה למתג את עצמו ככוח העולה הבא (ולהתרחק מהדינוזאורים החבולים במפלגות הוותיקות). נכון, הפלאנגות של השמאל טרם התחילו לתקוף זו את זו - אבל יש להניח שמלחמת הכל-בכל תתחיל ברגע שיאיר לפיד יפסיק להגיד "תחזיקו אותי" ויתחיל להגיד "באתי לחזק ויצאתי מחוזק".
היועצים הפוליטיים (שמלווים כבר את רוב ההתארגנויות) מכירים היטב את הכשל של הוטלינג, ויודעים שעודף היצע לא מגדיל את הביקוש. לרוב, ההיפך הוא הנכון. למרות זאת, כולם פונים לאותו הקהל בדיוק. הפלאנגות מתחמשות ברשימות של שמות נוצצים, דוברים מושחזי-מקלדת וקריאטיב יצירתי, אבל ספק אם הדגלים החדשים מצליחים להוציא מהבית את אלה שלא היו יוצאים גם למען הדגלים הישנים.
ואגב, אם צריך עוד דוגמה לכך שהשמאל לא למד דבר מהבחירות האחרונות, מסתבר שאף התארגנות שמאל לא הציגה אשה בתפקיד מוביל. זה הזמן להוציא מהפנקס את הטלפון של זהבה גלאון. אם היא עסוקה, אפשר לנסות גם את מיכל ינאי.
עו"ד שגיא אגמון, יועץ משפטי ל"תנועה הירוקה"
לפנייה לכתב/ת 
