המשטרה בשירות הספסרים: הבושה במשחק הנבחרת
רועי מנדל רצה רק לצפות במשחק הנבחרת מול מונטנגרו. כשהגיע לקופות הבין שהכרטיסים אזלו, אך מול עיניו ולעיני השוטרים חגגו הספסרים ומכרו כרטיסים ב-400 שקל. והשוטרים? הם היו עסוקים בשיחות צפופות בסלולרי
חמש דקות אחרי ההדחה בחצי גמר הפיינל פור בסוף העונה שעברה, ביציאה מההיכל, כבר התגודדו מסביב אוכלי הנבלות. הם הריחו כסף, כמו שכרישים מריחים דם. אוהדי הפועל ירושלים ואני ביניהם, נתקעו עם כרטיסים לגמר, ועכשיו אנחנו צריכים להיפטר מהם.
נשבעתי שלא אפול השנה, כמו בשנה שעברה, וסירבתי לכל טורף - עד שהגיע הזקן עם הכיפה. הוא היה בסוף שנות ה-60 לחייו, הבעת פניו הייתה שונה מכל טורף אחר שראיתי בעבר. "יש לך אולי כרטיס לפנסיונר?" שאל. "אני אוהב ספורט אבל אין לי כסף לראות את המשחק הזה", אמר. קשה היה לעמוד בפניו. "קיבינימט", חשבתי לעצמי. "לא עדיף שזקן מסכן ייהנה מהמשחק במקום ספסר?".
"כמה לכרטיס?" שאל. "כמה שתרצה לשלם", עניתי. "60 שקלים" הוא ענה ואני, שרכשתי כרטיס ב-200, השבתי בחיוב. הרגשתי שעשיתי מצווה. ואז הוא שלף את הכסף מהכיס. 60 שקלים במטבעות של 10. "בא מוכן", חשבתי לעצמי והושטתי לו את הכרטיס. 2 דקות אחר כך, נפל האסימון. הזקן עם הכיפה הוא כריש רציני, ספסר ממולח. אחרי חמש דקות ראיתי אותו מוכר את הכרטיס שקנה ממני ב-120 שקלים.
כרטיסים לאיטליה? הזקן עם הכיפה יסדר
אמש, מחוץ לאולם נוקיה, שעה לפני המשחק בין ישראל למונטנגרו, הוא היה שם, הזקן עם הכיפה. מכר כרטיסים כמו משוגע. כל כרטיס בין 200-300 שקלים. הוא עמד שם, מול הקופות, מתחת לשלט שהודיע כי אזלו הכרטיסים למשחק, ומכר למשוגעים שהסכימו לשלם. חשבתי להזכיר לו את המפגש הקודם שלנו, אבל ויתרתי.
הוא לא היה לבד, איתו עמדו עוד עשרות ספסרים, כל אחד אוחז בחבילה שמנה של כרטיסים וחבילה לא פחות שמנה של מזומנים. הם הציעו לכל המרבה במחיר כרטיסים במחירים שהגיעו עד 400 שקלים. לספסר הממוצע שם אין טיפת בושה, הוא לא עושה הנחות, גם לא לצעירים שמתחננים לכרטיס כי הם "חיילים בחופשה ואין לנו כסף".
היכל נוקיה. מסביבו שרצו אתמול עשרות כרישים (ראובן שוורץ)
הם מזהים מיד מי עשוי לשלם, ומי לא רלוונטי. אם הם קולטים שאתה לא הטיפוס שישלם להם את מה שהם מבקשים, הם הודפים אותך בשניה. "כרטיס אחד ב-600 הם זורקים לאוויר", רוצים שתתנדף להם מהפרצוף, ואתה מחייך וממשיך הלאה. אתה לא תצא פראייר ותראה את המשחק בטלוויזיה.
משטרה בשירות הספסרים
אבסורד ככל שיהיה, לא כעסתי עליהם. הפושעים הללו עושים מה שבא להם רק כי הם יכולים. בגללם אולי אין כרטיסים בקופה, אבל לא בגללם אני לא אראה את המשחק. אלא בגלל האנשים בכחול שרואים הכול ולא עושים כלום, המשטרה.
מי שהיה אתמול בנוקיה ראה במו עיניו את ההיערכות המשטרתית הגדולה. עשרות שוטרים בכל פינת רחוב ומסביב לאולם. הם עומדים שם, טלפון סלולארי ביד אחת או באוזן, ביד השנייה מעשנים סיגריה או משחקים במטבע שבכיס. כמו כל האוהדים בחוץ, גם הם רואים את מצוקת הכרטיסים ואת הספסרים עושים מה שבא להם. רואים ולא עושים שום דבר.
אוהדי הנבחרת. כמה מהם עברו אתמול אצל הזקן עם הכיפה (אורן אהרוני)
דמיינו מצב שבו פורץ מכוניות מפרק מערכת סטריאו מול תחנת משטרה והשוטרים שרואים נותנים לו לסיים את המלאכה. ועכשיו דמיינו לעצמכם את אותו השודד, מוכר את הסטריאו לכל המרבה במחיר בפינת הרחוב. נשמע מופרך? לא כשמדובר בספסרות.
בשנת 2002 הוספה לחוק העונשין עבירה של איסור ספסרות בכרטיסי מופעים, כולל מופעי ספורט,
במטרה להיאבק באלימות בספורט. מאז הספסרות נחשבת לעבירה על החוק. אבל במדינת החוק המתוקנת ושמה ישראל, חוקים הם המלצות בלבד.
בשלב מסוים לא יכולתי להתאפק, ניגשתי למפקד הכוח במקום (שנתן לי להמתין כמה דקות כי הוא היה בשיחה צפופה בסלולארי) ושאלתי מדוע אני צריך להפר את החוק, רק כי הוא ושוטריו לא עושים כלום עם הפושעים הללו. "זה לא אנחנו, זה פקחי העירייה שמטפלים", השיב. כשהצגתי את עצמי כעיתונאי הוא חזר בו, וטען ששוטרים סמויים פועלים כרגע בשטח.
שנים שמשטרת ישראל עושה קופה שמנה מהספורט הישראלי. אבטחה עולה הרבה כסף, ולתפיסת המשטרה - אין אף אחד שמסוגל לעשות את העבודה במקומם. כשיש אלימות במגרשים, הם מוצאים צידוק לטענה. הספסרות בנוקיה היא דוגמא קטנה (ומעצבנת) לאוזלת היד המשטרתית. בגללם, ולא בגלל הספסרים, כמעט הייתי שותף לעבירה. בפרפראזה לביטוי "שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר לי בעצמי", אומר: "שמור אותי משוטרי. עם הזקן והכיפה אני כבר אסתדר".