האיש שהרס לנו את ג'ים מוריסון

כמה מסקנות בעקבות הסרט הדוקומנטרי המצוין של טום דיצ'ילו, When You're Strange, על ג'ים מוריסון והדורז. קיריין את זה יפה ג'וני דפ:

1. אוליבר סטון בן זונה. יש מערכון של "החמישייה הקאמרית" שבו מנשה נוי עומד על במה ריקה, לבוש בחליפה שחורה מכובדת, ומקריא בקול רועם תרגום לעברית ל־The End של הדורז. בהתחלה הוא קורא לאט ובהקפדה ובדיקציה מכובדת, אבל מרגע לרגע, הפער בין הפאתוס שבמעמד לשטויות שבשיר הופך לבלתי נסבל. ככל שנוי מתקדם בקריאה הוא מתרגז יותר ויותר, ובסוף הוא פשוט זורק את הספר בעצבים והולך. "מה זה?", הוא אומר, ותסלחו לי אם אני לא על המילה פה, "הבנאדם היה היפי מסומם. זה הסוף? הסוף של הג'וינט, זה מה שזה".

הדוגמה הזאת ממצה את מה שקרה בעשורים האחרונים לדורז, לא מעט הודות לסרט של סטון, "הדלתות", מ־1991. במיוחד הדברים אמורים לדמותו של ג'ים מוריסון: פעם המנסח המובהק ביותר של דמות הפרונטמן הכריזמטי, היום אדם שנתפס בעיקר כמשורר פתטי ברבע דולר, ומסטול יומרני שהאטרקציה העיקרית שלו היא מכנסי עור שמבליטים את החבילה. אם גם אתם חושבים ככה על מי שלמרות הכל הוא עדיין אחד הסולנים הגדולים והמשפיעים שצמחו ברוק, זה בעיקר בגלל סטון - שהתעסק במיתוס יותר משהתעניין באיש שמאחוריו, ועשה מוואל קילמר, שגילם את מוריסון בסרט, דמות מגוחכת בלי גרם של אמינות. דיצ'ילו השכיל לעקוף את המוקש הזה, והוא מציג את מוריסון כפי שכנראה היה באמת: אדם רדוף ודי מבולבל. אמנם מסטול מהתחת, אבל הרבה יותר אנושי.

כיתוב תמונה: "עזבו, בואו פשוט נשאר באנטבה"

(צילום: אימג' בנק / GettyImages)

2. מה שכולם פיספסו, אפילו מוריסון עצמו, זה שגם במקרה הזה המדיום הוא המסר. לא שמוריסון חיבר רק טקסטים גרועים; ממש לא. כתמלילן פופ דווקא היו לו כמה יציאות ראויות בהחלט, למשל השיר שדיצ'ילו נטל ממנו את הכותרת לסרט שלו. אלא שזה לא העיקר: כמו הרבה אקטים חשובים אחרים ברוק, העיקר אצל הדורז היה הצורה ולא התוכן. כלהקה שלאיש מחבריה לא היה רקע ברוק, היא הציגה צליל יוצא דופן שניכרו בו שורשים של מוזיקה קלאסית וג'אז; אשר למוריסון, מה שהפך אותו לכוכב זה לא השירים המעורפלים שכתב על נחשים ואינדיאנים, אלא הדמות הכריזמטית שגילם על הבמה ובאולפן - ולא פחות מזה, מה שעולל (לפחות בשנים הראשונות לפעילות הלהקה) לתחתוניהן של נערות ברחבי האומה. זה מה שלקחו ממנו אינספור חקיינים ותלמידים, מאיגי פופ ועד דפ, שלא סתם נבחר ללוות בקולו את הסרט של דיצ'ילו.

3. ככל שמדובר במוזיקה, הדורז הפכו ללהקה מעולה ממש לקראת סוף הדרך. נכון שאלבום הבכורה שלהם הוא אחד החזקים בתולדות הרוק, אבל לפחות לטעמי, שני האלבומים האחרונים - Morrison Hotel ובעיקר L.A. Woman - מעניינים יותר, ודווקא בגלל שניכרים בהם סימני השחיקה. בקצת יותר מארבע שנים עברו מוריסון וחברי הדורז יותר בלגנים ממה שלהקות אחרות חוות בקריירה של 30 שנה. במקביל השתנה העולם שסביבם במהירות, וזה הוביל למחשבה מחודשת על הכיוון המוזיקלי של הלהקה. הריסטארט המחשבתי הזה הרחיק אותם מהפסיכדליה הקברטית של תחילת הדרך וקירב אותם יותר לבלוז, והלם גם את השינוי שעבר על מוריסון שבע התלאות שאיבד את האדג' השחצני והרוויח חספוס ובגרות. הוא גם עבר מאל.סי.די לאלכוהול, ומוזיקה של שיכורים, ככלל, מעניינת יותר משל מסטולים.

4. הלוואי עלינו סרטים כאלה. בארצות שהתברכו בתרבות פופ תוססת משלנו יש עיסוק דוקומנטרי ענף בהיסטוריה התרבותית, ובכלל זה בתולדות הרוק. אמנם גם שם רוב העשייה הוא זבל מוחלט ועמוס קלישאות בנוסח Behind the Music, אבל לפחות יש משהו, והסרט של דיצ'ילו הוא בהחלט מהיותר מרשימים שנראו בז'אנר הזה בשנים האחרונות. אולי שני רק לעשייה המבורכת של מרטין סקורסזה בתחום, שהניבה את הסדרה המשובחת "הבלוז" ואת הסרט No Direction Home על בוב דילן. ומה אצלנו? קדחת.

הניסיון הרציני האחרון לטפל ברוק הישראלי בכלים דוקומנטריים היה בסדרה "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, שנעשתה לפני יותר מעשור וגם נתנה בעיקר מבט רוחב על הנושא, מעצם הצורך להקיף המון חומר ב־12 פרקים בני שעה. ניסיונות אחרים, כמו אלה שנעשו בערוץ 24 - זאת אומרת, כשעוד היה שם מישהו שמוזיקה עניינה אותו בשיט - סבלו מדלות בחומרים ובתקציב. אז יכול להיות שככה זה: שאין ולא יהיה כסף ו/או יוצר דוקו שמכיר את המטריה וידע לזקק ממנה זהב, ושממילא הסצנה אצלנו צולמה כל כך מעט שאין עם מה לעבוד. אולי. אבל האם זה אומר שצריך פשוט להשלים עם זה שלא נראה טיפול דוקומנטרי ראוי בסיפורים של כוורת, תמוז והצ'רצ'ילים? אני מאוד מקווה שלא.

• When You're Strange: A Film About The Doors, בהקרנות בסינמטקים, בדי.וי.די באמאזון, ובדרכים אחרות שאתם מכירים להשיג סרטים