העסק נפל? אל תפלו ביחד איתו

אחת הבעיות המאפיינות את עולם העסקי בישראל היא העובדה כי יזמים רבים ממעטים להכניס הון עצמי לעסק חדש ונסמכים, יתר על המידה, על אשראי חיצוני ולרוב בנקאי. הבנקים, מצידם, מחייבים את היזמים לחתום על ערבויות אישיות וכך נוהגים גם מרבית הספקים ביחס ללקוחות חדשים.

בעת שהעסק קורס, היזמים נדרשים לשלם את ערבותם. או אז מכניסים את ההון העצמי, רק שהפעם - בתנאים כלכליים קשים ביותר. בדיעבד, מדובר בסוג של הונאה עצמית. כיצד ניתן להימנע ממנה?

קודם פנה למשפחה - אחר כך לבנק

כלל ראשון הוא שלא לפתוח עסק חדש מבלי שיש לך הון עצמי נדרש. להוט ככל שאתה לפתוח את העסק שלך, אם אין בידך הון עצמי אל תפנה לבנק כמקור ראשון, אלא למלווים נוחים יותר כדוגמת משפחה וחברים אשר סביר שלא יפעלו כנגדך אם, חלילה, העסק נפל.

אין גם כל פגם באיתור שותף המוכן להכניס את ההון העצמי הנדרש. המחשבה שחבל להעביר חלק מהבעלות (אקוויטי) לצד שלישי בשלבים הראשוניים, בגלל מחיר הכניסה הנמוך, היא נכונה ואולם, בשלב זה, פיזור הסיכון עדיף על בסיס הון צר לעסק.

במידה ואין מקור כספי אמיתי להון העצמי, יש לשקול בכובד ראש את דחיית פתיחת העסק למועד שבו יהיה בידך הון עצמי נדרש.

צריך גם לדעת כי הישענות על הלוואות בנקאיות ינגוס משמעותית ברווחיות העסק, שכן תשלום מחיר הכסף (הריבית), יפגע משמעותית ברווחיות ואף עלול, במקרים ידועים, להעביר את העסק להפסד. מדובר במדרון חלקלק, שעלול למוטט את העסק כבר בשלביו הראשונים.

בנו יחסי אמון עם הספקים

כלל שני הוא ליצור אמון גבוה אצל הספקים שלך על ידי תשלום במועד ובמדויק, בהתאם להתחייבות. ספק שמרגיש בטוח בלקוח, לא ידרוש ערבויות.

עדיף גם לתת לספק ואף להציע באופן יזום, ערבויות כספיות (כגון, פיקדון כספי נמוך) על פני חתימה על כתב ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום.

מרבית הספקים יסכימו לכך וכאשר היקף העסקים יגדל, והעסק עמד בתשלומים כסדרם, הם לא יבקשו את התאמת הפיקדון להיקף העסקי החדש.

הקפידו להפריד בין העסק לבין בעליו

כלל שלישי הוא לשמור על הפרדה ברורה בין החברה לבין היזם: נייר מכתבים המבדיל בין החברה לבין עסקים אחרים של היזם, חתימה על מסמכים בתוספת שם החברה ותואר "מנהל" ליד שם היזם ומודעות עצמית גבוהה שלא להשתמש בלשון יחיד ("אני אשלם") כך שהספק לא יטען לאחריות אישית.

הכלל הרביעי והקשה מכולם הוא לדעת מתי אין לעסק זכות קיום ולא להיכנס להתחייבויות חדשות בידיעה שאין לעסק סיכוי לפרוע את ההתחייבויות הללו.

על פי הפסיקה המקובלת כיום, אם מנהל יצר התחייבויות בידיעה, או שהיה צריך לדעת, שהחברה לא תוכל לפרוע את ההתחייבויות, הוא נושא באחריות אישית. עדיף על כן, לסגור עסק בזמן, כאשר כל הפרמטרים מעידים על חוסר אפשרות להעביר את העסק לרווח בתוך זמן סביר ולישון טוב בלילה, מאשר לקבל תביעות אישיות המבוססות על כך שהמנהל ידע שאין לעסק כל זכות קיום.

כאן גם בא לידי ביטוי ההבדל בין תכנון מוקדם לבין אקראיות ואלתור. יש לערוך תכנית עסקית לעסק עוד בשלב ההקמה, תוך קביעת יעדים ברורים שיש לחתור לעמוד בהם.

סטייה מתכנית עסקית מחייבת בדיקה והתאמה ואם אין תשובה אמיתית - מדוע היזם אינו עומד בתכנית העסקית, ומה הצפי על פי התכנית המתוקנת להגיע ליעדים המקווים, עדיף לחתוך ולסגור את העסק. במובן זה, לתכנית העסקית יש חשיבות רבה ביותר ואין מדובר ביצירת פנטזיה למשקיע (כפי שמקובל לעתים).

העסק קרס? לא לרוץ לפשיטת רגל

עריכת התכנית מחייבת חשיבה מוקדמת ועשויה, כבר בשלב התכנון, להצביע על כך שאין טעם להיכנס לעסק הואיל ואין צפי לרווח.

מכאן, שעצם עריכת התכנית העסקית, עשויה למנוע מהיזם צרות עתידיות ועדיף להשקיע בעריכת תכנית כזו הן זמן והן את הכסף הדרוש, על מנת לעמוד ולאמוד את התסריטים הפחות מוצלחים ולא להיבנות על שיטת ה"סמוך".

מובן שבשלב הקריסה אסור, בתכלית האיסור, לחתום על ערבויות אישיות. אלו תהיינה הראשונות שתוגשנה לפירעון.

ולסיום, אם העסק קרס והנושים עומדים בפתח - אל תחסוך בתשלום ליועצים טובים על מנת להתמודד עם הבעיות. במובן זה, אין לקבל עצה (שלצערי, מקובלת בשוק) לפנות להליכי פשיטת רגל, לקבל הפטר תוך מספר שנים ולחזור אחר כך לעסקים.

בפועל, מספר האנשים שמתאוששים מהליכי פשיטת רגל, גם אם קיבלו הפטר, הינו נמוך ומדובר בהליך שאינו מיועד אלא למי שאין בידו ברירה אחרת.