עם או בלי משפחה - בסוף כל אחד בעצם לבד

המחשבה המציקה הזו עולה לי כל פעם כשאני רואה הומלס ברחוב. זה יכול להיות בכל עיר בעולם, ואני במיוחד נתקלת במגוון רחב של כאלה עקב עבודתי כדיילת. כל אחד כזה שזרוק ברחוב מעלה בי תהיות. 

מעניין אם היתה לו פעם משפחה. אולי יש לו משפחה והיא זנחה אותו עקב כשלונו בניהול חיים נורמליים. אולי יש לו משפחה אוהבת שבכלל לא יודעת לאן הוא נעלם, כי מרוב בושה בעצמו הוא בוחר לישון ברחוב לבדו. בכל מקרה, עם או בלי משפחה, היום הוא לבד. זרוק על איזה ספסל רחוב, כשכל רכושו מסתכם בכמה שקיות קרועות או עגלה של סופר, במקרה הטוב.

מסקרן אותי תמיד מה הנסיבות שהביאו אדם זה או אחר למצוא את עצמו על ספסל רחוב. זו לא בדיוק שאלה שאתה יכול לשאול בן אדם. בטח לא זר. עבור רוב האנשים, חסרי הבית הם בכלל שקופים; עוברים "דרכם" בלי להישיר מבט. אחרים נותנים מבט נגעל, חלק מבט מרחם. ולפעמים יש את אלו שנותנים חיוך.

אני אפילו לא יכולה לשער מה רבה תחושת הבדידות שאדם כזה מרגיש, מן הסתם. תחשבו כמה בודדים אתם מרגישים לפעמים אפילו שיש לכם סביבה תומכת, חברים ומשפחה ונסו להכפיל את התחושה פי כמה. הלב מתכווץ רק מהמחשבה.

לצערי המחשבה הזו עולה לי באחרונה בכלל לא בגלל הומלס כלשהו, אלא דווקא בגלל סבתא. סבתא שלי. סבתא עמליה. סבתא עמליה שיש לה כמה ילדים ועשרות נכדים ונינים. סבתא אחת קטנה שהקימה חמולה גדולה ונכבדת. מדהים להסתכל על האשה הקטנה הזו ולחשוב כמה צאצאים העמידה.

סבתא עמליה בת 94, ועד לא מזמן עוד היתה צלולה ומתפקדת באופן מלא לחלוטין. אפילו רוקדת בחתונות. רק לפני חודשים ספורים עוד נסענו לבקר אותה בבית אבות, והיא עלתה איתנו לחדר שלה והכינה לנו שתיה ועוגיות. ליומולדת 90 הכנתי לה במתנה קולאז' של ככככללללל המשפחה שחייה בזכותה. הרבה מאוד תמונות קטנות יש בתמונה הגדולה הזו.

היא לא ממש רוצה לחיות יותר

משהו קרה לה, לסבתא עמליה, בחודשיים האחרונים. כנראה השתבש משהו בקופסה המתוחכמת מכל... המוח. אירוע, שבץ, מי יודע. מה זה בעצם משנה? עכשיו היא יושבת רוב היום לבד, במקום שלאנשים בריאים קשה לשהות בו יותר משעה-שעתיים. מקום שמסתובבים בו הרבה אנשים שנראים מאוד אבודים. מאוד בודדים. היא לא רוצה לאכול, מה שגורם לכך שהיא אפילו עוד יותר קטנה. היא לא ממש רוצה לחיות יותר.

ליד המיטה שלה יש שידה קטנה עם תמונה אחת וכמה בגדים, זה הכל. גם היא נראית לי עכשיו כל כך בודדה, למרות שבני משפחה מבקרים אצלה, שהלב שלי נקרע. חלק גדול מבני המשפחה מתקשה לראות אותה כל כך חסרת חיוּת ומיואשת. לא רוצים לזכור אותה ככה, ולכן מעדיפים לא לבקר. אני חושבת שסבתא צריכה, אולי עכשיו יותר מתמיד, את המשפחה כמה שיותר סביבה, גם אם קשה לה שייראו אותה במצבה הנוכחי, לאחר שהיתה אשה כל כך מטופחת כל חייה. 

אף פעם לא היינו מאוד קרובות, אני וסבתא עמליה. היא גרה בירושלים ואני בתל אביב. לא היו לי יותר מדי נושאי שיחה משותפים איתה. אולי בגלל הרקע, אולי בגלל פער הגילים, אולי בגלל המרחק. גם עכשיו, כשאני מבקרת אצלה אנחנו לא ממש מדברות. אבל אני יושבת ומחזיקה לה את היד ומקווה שבתוך כל הסבל שלה זה נותן לה כמה רגעים של שמחה, או לפחות של הסחת דעת.

וכשאני קמה ללכת ומשאירה אותה לבד, אני לא יכולה שלא לחשוב הנה, גם עם משפחה, כל כך הרבה משפחה, בסופו של דבר כל אחד לעצמו. בסוף אפילו סבתא עמליה מצונפת לה במיטה קרה בחדר ריק כשאף אחד לא ממש יכול לעזור. אני יודעת, אלו הם החיים. וסבתא חיה חיים ארוכים, בלי עין הרע ואת רובם, תודה לאל, בריאה בסך הכל. אולי אני רואה עכשיו את הדברים קצת יותר קשה ממה שהם באמת אבל זה בגלל שזו סבתא שלי ולא סתם איש ברחוב. וזה כואב.

אתם יודעים, בסוג העבודה שלי חווים הרבה בדידות באופן מיוחד. זה נורא כיף להסתובב כל חודש בניו יורק ובבנגקוק ולוס אנג'לס. אני יודעת שהמון אנשים מקנאים בנו על אורח החיים הזה. אבל יש מחיר שמשלמים על הכיף הזה, והוא - הרבה לבד. כי בסופו של יום, אנחנו חוזרים לחדר במלון. וגם אם הוא הכי מפואר שיש, הוא עדיין ריק. זה רק אנחנו עם עצמנו.

מי שאוכל לבד מת לבד, אומרים. מה אני אגיד? שתמיד יהיה לנו עם מי לאכול...